לוקאס ברגע שנכנסנו לבר, פלטתי אנחת רווחה ארוכה. סוף סוף, קצת מרחב נשימה הרחק מכל הכאוס של המסיבות ו... אריה. לא שהיא הייתה כאוס, אבל המבט שהיא נתנה לי קודם כשאמרתי לה שאני חרמן וברחתי? כן, הזאב שלי צועד הלוך ושוב מאז. הניצוץ הקטן הזה של אשמה ממשיך לצייר בי, כאילו, מה אם היא מציפה רגשות? אלוהים, אני מקווה שלא. זה לא היה חלק מהתוכנית. אנחנו תופסים שולחן, ודיימון לא מבזבז זמן בהזמנת בירות כמו אחי אחו