לוקאס סוף סוף אנחנו מגיעים לשטח של להקת צל הפאנג, והלב שלי דופק כאילו הרגע רצתי מרתון ארור. כל הנסיעה ישבתי כמו פסל, בוהה החוצה מהחלון, חושב על אריה. על הפנים שלה, על הצחוק שלה, על איך שהיא מסתכלת עליי כאילו אני כל העולם הארור שלה. כן, אני כבר מתגעגע אליה. זה פתטי, אבל לא משנה. אבל עכשיו? עכשיו, המציאות סוטרת לי בפנים. הגיע הזמן להתמודד עם אבא שלי. איזה כיף זה מפגשים משפחתיים, נכון? המכונית נוסעת