אריה ברגע שאני פוסעת קדימה, כל זוג עיניים בחדר ננעץ בי. האוויר משתנה כאילו כולם עוצרים את נשימתם, מחכים לראות אם סוף סוף איבדתי את שפיותי. הצחוק עליהם - אולי כן. אבל נמאס לי לשחק את האומגה הקטנה והשקטה שכולם יכולים לדרוך עליה. הערב, תורי לדבר, והם לעזאזל הולכים להקשיב. אני לוקחת נשימה עמוקה, כפות ידי מזיעות כמו לעזאזל, אבל אני לא נותנת לזה להראות. "איתן," אני אומרת, קולי חותך את החדר כמו סכין. "יש