אריה הבטן שלי צונחת. אותן הידיים המזוינות שאחזו בי אתמול בלילה, אותן השפתיים הארורות שלחשו לי 'אני אוהב אותך' ונישקו אותי כאילו הייתי עולמו, נמצאות עכשיו על הפנים של ונסה. "איתן, איך יכולת," אני נחנקת, החזה שלי נבקע מכאב כל כך חד שהוא גונב לי את הנשימה. הוא קופא, נסוג מספיק כדי להסתכל עליי. לשבריר שנייה, אני חושבת שאני רואה אשמה מנצנצת בעיניו. אבל אז, הוא מחייך בזלזול. מחייך בזלזול. "אריה," הוא אומר באדישות, כאילו לא נתפס הרגע על חם. "מה את עושה פה? לכי מפה." הזאבה שלי נוהמת בשקט בראשי, הכעס ושברון הלב שלה מתערבבים עם שלי. הוא שיקר, היא נוהמת. הוא שיקר לנו. ונסה, כמובן, נראית מרוצה לעילא. היא נשענת עליו, הציפורניים המטופחות שלה מחליקות לאורך החזה שלו כאילו היא מסמנת את הטריטוריה שלה. "אה, מתוקה," היא מגרגרת בחיוך מזויף. "באמת חשבת שהוא יבחר בך, נכון?" איתן צוחק באכזריות, והחיוך המזלזל שלו מתרחב. "את בדיחה ארורה," הוא מתחיל, כאילו אני השורה התחתונה של קומדיה מעוותת ואכזרית. "באמת חשבת שאת משהו יותר מסתם זיון מטופש? אומגה מסכנה ונואשת שמשחקת את החברה שלי? לונה? את? תתעוררי, אריה. את אפס. תמיד תהיי." המילים שלו חובטות בי כמו רכבת משא. אני ממצמצת, הגרון שלי יבש, האוזניים שלי מצלצלות. "הבטחת, איתן. אמרת—" "כן, ואת האמנת לי?" הוא קוטע אותי בצחוק חד ונושך. זה צחוק חזק, קר וחסר לב. "אלוהים, אריה, את אפילו יותר פתטית ממה שחשבתי." ונסה מצחקקת, השפתיים האדומות שלה מתעקלות לחיוך מרוצה כשהיא נצמדת לזרוע שלו כמו גביע. איתן מביט עליה, ההבעה שלו מתרככת בצורה שמעולם לא הייתה כלפיי. "למה לעזאזל שאבחר בך לעמוד לצידי?" הוא ממשיך בגועל. "אפס חלשה ושמנמנה? אני צריך לונה חזקה, יפה כמו נסה. לא איזו אומגה בינונית עם סיפור קיטשי." אני נשבעת, האוויר עוזב את החדר. הידיים שלי מתחילות לרעוד, ואני בקושי רואה ישר. "אתה לא מתכוון לזה," אני לוחשת, דמעות מטשטשות את הראייה שלי. "אז… אתמול בלילה… זה לא אמר לך כלום?" "אה, את מתכוונת לזיון?" הוא מחייך בזלזול, וונסה משליכה את הראש שלה לאחור, צוחקת כאילו סיפרתי את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. "זה היה הכל הימור. רציתי להוכיח לחברים שלי כמה את קלה להשגה... זונה זולה. ונחשי מה? לא איכזבת." ונסה פוסעת קדימה, השמלה האדומה שלה נצמדת אליה כמו עור שני זול. "שמעת את זה, ברווזון מכוער? זה היה הכל משחק. משחק פתטי ומצחיק." אנשים בוהים עכשיו… לוחשים. צוחקים. כל מבט שלהם מרגיש כמו סכין בחזה שלי. "לא," אני מצליחה לומר, מנענעת את הראש כל כך חזק שהשיער שלי מצליף לי על הפנים. "לא, איתן, אתה משקר. אתה בן הזוג שלי!" "לא עוד." הוא מצלב את ידיו. "אני, האלפא איתן סטיבנס מלהקת הירח המלא, דוחה אותך, אריה וויטלוק, כבת הזוג העתידית שלי וכלונה." הברכיים שלי כמעט קורסות, והזאבה שלי משמיעה יללת צער בראשי שגורמת לי להירתע. "לא," אני נחנקת, שוב ושוב, הידיים שלי אוחזות בחזה שלי כאילו אני יכולה להחזיק את הלב המרוסק שלי ביחד. איתן מגלגל את העיניים שלו. "קבלי את הדחייה, אריה. או, אני נשבע, כשנחזור ללהקה, אני אגרום לגירוש שלך. אני לא צריך אותך. אני לא רוצה אותך. לעזאזל, הסקס אפילו לא היה טוב." המילים שלו דוקרות אותי כמו סכין ארורה. אני לא יכולה לנשום, לא יכולה לחשוב, לא יכולה לעשות שום דבר ארור מלבד לעמוד שם, מתרסקת. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות מגורשת. "אני…" הקול שלי בקושי לחישה. "אני, אריה וויטלוק, מקבלת את הדחייה." ברגע שהמילים עוזבות את פי, כאב מתפוצץ בחזה שלי. הזאבה שלי מייללת חזק יותר, הזעקות הכואבות שלה מהדהדות בראשי כשהקשר נקרע. זה כאילו הנשמה שלי נקרעה לגזרים. "טוב," איתן לועג. "עכשיו, תוציאי את התחת הפתטי והטיפשי שלך מהעיניים שלי. אה, ואל תשכחי לפנות את החרא שלך מהסוויטה שלי." אני מסתכלת עליו, מתחננת. "איפה אני אמורה להישאר? לספינה יש מגבלת שני אנשים בחדר—" "לא הבעיה שלי," הוא קוטע אותי בגסות. "לעזאזל, תקפצי לים בשבילי." המילים שלו בוערות. הן צורבות. ולפני שאני מספיקה להבין, הרגליים שלי נושאות אותי מחוץ לחדר המסיבות, על פני הקהל הצוחק, ומעלה לסיפון הספינה. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי שם, בוכה לתוך הלילה. הכוכבים מעל מרגישים כאילו הם לועגים לי, זורחים כל כך בבהירות בזמן שהחיים שלי התנפצו לחלוטין. איתן, בן הזוג שלי… בן הזוג המזוין שלי הרס אותי. איך אלת הירח יכולה להיות כל כך אכזרית? נתתי לו הכל. את הלב שלי. את האמון שלי. את הבתולים שלי. ולמה? כדי להיות מושפלת ומושלכת כמו זבל? לפני שאני יודעת, אני מטפסת על המעקה. הרוח מנשבת את השיער שלי סביב הפנים שלי, והאוקיינוס למטה נראה כל כך רגוע, כל כך מזמין. אולי הממזר הזה צודק. אולי אני לא שייכת לשום מקום. אני כל כך מתביישת, שבורת לב מדי. לא נשאר לי כלום בעולם המטופש הזה. אני יודעת שהבריונות רק תחמיר, הרכילות תהיה חזקה יותר, המבטים חדים יותר. אני אהיה מנודה עוד יותר, קרועה לגזרים על ידי אותם אנשים שתמיד שנאו אותי. והחברים שלי… אני לא יכולה לשאת את המחשבה שהם יסבלו בגללי. הם עמדו לצידי בכל מצב, אבל זה? הבושה הזו? זה יגרור אותם למטה גם כן. זה לא שווה את זה. בכלל לא. אני עוצמת את העיניים, מוכנה לקפוץ, כשקול נושא את עצמו דרך הלילה. "אל תעשי את זה. אל תקפצי." אני קופאת, הלב שלי הולם. לאט לאט, אני מסתובבת לראות את האלפא לוקאס נשען על המעקה, סיגריה משתלשלת בין האצבעות שלו. העיניים האפורות המפתות שלו מנצנצות תחת אור הירח, ולשנייה, אני אפילו לא יודעת איך לנשום. "למה אכפת לך?" אני נובחת, דמעות עדיין זולגות על הפנים שלי. "מעולם אפילו לא הכרת בקיומי. פשוט תלך מפה." "את צודקת," הוא נאנח, לוקח שאכטה איטית מהסיגריה שלו. "אבל את באמת הולכת לקפוץ, בגלל שאיזה חמור מחליט להיות חמור גדול עוד יותר." "אתה לא מבין," אני צועקת בחזרה. "החיים שלי הרוסים לגמרי!" הוא מרים גבה, נושף ענן עשן. "בסדר, תקפצי אז." אני ממצמצת לעברו, מבולבלת. "מה?" "שמעת אותי." הוא מושך בכתפיו, נשען באדישות על המעקה. "אם את כל כך בטוחה שזה נגמר, אז תקפצי. קדימה." אני משמיעה זעקה מתוסכלת, מסתובבת חזרה למים. אבל אני לא יכולה לעשות את זה. הידיים שלי רועדות, והרגליים שלי נשארות קפואות במקום. "מה הבעיה?" לוקאס מלגלג. "פחדנית?" אני מסתובבת בבת אחת, מוכנה לצעוק עליו שיזדיין, אבל התנועה גורמת לי לאבד את שיווי המשקל. הרגל שלי מחליקה, ולפני שאני מספיקה לצרוח, לוקאס מזנק קדימה, תופס אותי ומושך אותי חזרה. הנשימה שלי נעתקת כשאני מביטה עליו, הפנים שלו במרחק סנטימטרים משלי. אני נוחתת על החזה שלו, הזרועות החזקות שלו עוטפות אותי ללא מאמץ. פתאום, זיקוקים מתפוצצים בשמיים מעלינו, צובעים את תווי הפנים החדים והמפוסלים שלו בהבזקים של אדום וזהב. הלב שלי מדלג פעימה, ואני לא יכולה להסיר ממנו את המבט. הזאבה שלי מתעוררת, ואז זה פוגע בי - חזק. בן זוג.