אריה "מה לעזאזל קורה פה?" אני מושכת את עצמי מהאחיזה שלו, מנענעת את ראשי כאילו הוא איבד את שפיותו. "אתה משקר. אני אפילו לא מרגישה קשר או מריחה את הריח שלך." שקר. שקר ענק. הוא מריח כמו גן עדן טבול בחטא, ולהיות כל כך קרובה אליו גורם לזאבה שלי להתעורר כאילו היא שתתה שלוש מנות אספרסו. אבל בשום פנים ואופן. לא. זה לא יקרה. הוא לא יכול להיות בן הזוג שלי. "למה..." קולי עולה עם כל מילה. "למה לעזאזל אלת הירח תצמיד אותי למישהו כמוך כבן זוג שני?" אני מניפה את ידי באוויר, מיואשת לחלוטין מהבדיחה הקוסמית הזו. לוקאס נראה משועשע, מה שרק מעצבן אותי יותר. ברור שהוא משועשע. הבחור הוא המלך של בית הספר שלנו, ילד הזהב שכל בחורה סוגדת לו, ואה כן, מיליארדר צעיר ארור. אני? אני רק אריה וויטלוק, שטיח רצפה מקצועית. אנחנו אפילו לא מאותו המין מבחינת הסולם החברתי. "לא, ברצינות," אני מוסיפה, זורקת לו מבט מלוכלך. "למה האלה תבזבז קשר בן זוג מושלם עליך?" "וואו," הוא אומר, אוחז בחזהו כאילו פצעתי אותו. "חריף, הא?" "אתה ממש בחור של הרבה נשים, לוקאס. שכבתי עם חצי מהבית ספר. כנראה גם עם החצי השני, אם חצאיות זה לא הקטע שלך." הוא מושך בכתפיו, אפילו לא מנסה להכחיש את זה. "אוקיי, הוגן." אני מצמצמת את עיני. "אני לא עושה את זה. אני לא יכולה לעבור מבן זוג מניאק אחד לבן זוג מניאק אחר. אני לא מקבלת את הקשר הזה." "בסדר." הוא נשען באדישות על המעקה, נראה כאילו דחייה לא מטרידה אותו. "כי גם אני לא." "חכה - מה?" אני ממצמצת, מופתעת. "אבל," הוא ממשיך, החיוך הזחוח המוכר הזה מתפשט על פניו המטופשים להפליא, "אני רוצה להיות החבר המזויף שלך." אני בוהה בו כאילו צמח לו ראש נוסף. "על מה לעזאזל אתה מדבר?" "בואי נצא לדייטים מזויפים למשך שאר השייט הזה," הוא אומר, כאילו זה הדבר הכי נורמלי בעולם. "את יודעת, כדי להרגיז את איתן וונסה. ואל תדאגי, אני לא מעוניין בקשר בן הזוג גם." אני פעורת פה, מנסה להבין אם הוא רציני. הוא כן. ברור שהוא כן. לוקאס רוסו חי בשביל דרמה. אני זועפת, מנסה לעכל את הבלאגן הזה. אני יודעת שלוקאס ואיתן לא מסתדרים במיוחד, לעזאזל, הם לא סובלים אחד את השני. אבל הביטול האגבי של לוקאס לקשר בן הזוג... זה צורב, אבל למה זה מפריע לי כל כך? אני מתכוונת, בן הזוג שלי אפילו לא שם על זה, אז למה לעזאזל שאני אשים? אבל לעזאזל, הרעיון לשפשף את זה בפנים של איתן קצת מפתה. עדיין... "בשום פנים ואופן," אני אומרת בטון שטוח. "לא מעוניינת." לוקאס מטה את ראשו. "אה כן? איפה את מתכננת להישאר? בסוויטה של איתן? אה, רגע - הוא זרק אותך משם. ואין הגבלה של שני אנשים לחדר?" שיט. פני נופלות כשאני מבינה שהוא צודק. חוקי ספינה מטופשים. "אני אשאר עם החברות שלי," אני נוערת, נאחזת בקשיות. הוא מחייך בזדון. "בפעם האחרונה שבדקתי, הייתן שלוש. את באמת חושבת שלילי ומיה יבחרו מי תעוף?" לעזאזל. הוא צודק. "למה אתה בכלל עושה את זה?" אני שואלת, משלבת ידיים. החיוך הזדוני של לוקאס מתרכך, רק קצת. "כי אני לא סובל את המניאק הזה, ואני שונא את הדרך שבה הוא התייחס אלייך. ראיתי הכל." בושה שורפת את לחיי, אבל היא מוטבעת במהירות על ידי כעס. שיזדיין איתן. שתזדיין ונסה. ושיזדיין כל המצב הזה. אולי התוכנית המגוחכת של לוקאס היא לא הרעיון הכי גרוע אי פעם. אני נאנחת. "אז, מה הקאץ'?" הוא נותן לי חיוך צדדי. "כמעט הכל." "בסדר," אני ממלמלת. "אני אעשה את זה. אבל זה מזויף. מזויף לחלוטין." לוקאס מחייך, מנצח. "ברור. נשחק את הזוג המאושר, נוודא שכולם יודעים שאנחנו בני זוג, ואחרי השייט..." "דיל," אני אומרת. "אבל עוד דבר אחד - אל תתאהבי בי." אני נובחת צחוק טיפשי. "בדיוק אותו הדבר. אל תתחיל לחשוב. ברצינות. אתה לא הטעם שלי, ואני לא אתאהב בך." אני מנסה לא לתת לעיני לנדוד לעיניו האפורות, לאותו פנים חתוכות בצורה מושלמת, עור זית, ואותם שרירים שאני נשבעת שיכולים להמיס את התחתונים של בחורה. לא שאני אי פעם אתן לזה לקרות. לא בעוד מיליון שנה. "את לא הטעם שלי גם." אני מזעיפה פנים. "אל תדאג. היו לי מספיק שחקנים לכל החיים." לוקאס מושיט את ידו, מחייך בזדון. "שותפים?" אני מגלגלת את עיני אבל לוחצת את ידו. "שותפים." "אז, איך בדיוק אנחנו מסיימים את זה... את יודעת, כשזה נגמר?" אני שואלת את לוקאס, מנסה להישמע רגועה, למרות שהשאלה מסתובבת לי בראש כבר ימים. פניו נעשות רציניות לרגע, וזה בכנות מטריד יותר מהחיוך הזדוני הרגיל שלו. "ביום האחרון בספינה הזו? אנחנו דוחים אחד את השני ובורחים מכאן," הוא אומר, כאילו הוא מוסר את תחזית מזג האוויר. אני מהנהנת באיטיות. זה באמת נשמע כמו האפשרות הטובה ביותר. אין לי מה לחפש כאן, בכל מקרה. אני מתכוונת, לוקאס? פלייבוי מוחלט. הבחור לא יכול להתחייב לאף בחורה. אכפת לו רק מהוקי. "ברגע שאנחנו יורדים מהספינה הזו, מה שקורה כאן נשאר כאן," הוא מוסיף, נותן לי מבט חד. אני מהנהנת שוב, כי מה עוד אני אמורה לעשות? הוא כנראה יחזור לחייו המושלמים - שבהם נשים משליכות את עצמן עליו - ואני אגרור את עצמי בחזרה לקיום הקודר שלי. את יודעת, כמו סינדרלה, רק בלי הנשף המפואר, הנסיך או אפילו זוג נעליים הגון. "נהדר. עכשיו בואי, חברה, בואי נקח את הדברים שלך מהמניאק הזה," אומר לוקאס, בטבעיות, כאילו אנחנו הולכים לקחת קפה - לא נכנסים למאורת האריות.