אריה: אני מביטה בו במבט צד. "חברה? אתה מגזים כבר, הא?" הוא מחייך בחיוך זדוני, אפילו לא מהסס. "אה, את תראי. גילויי חיבה פומביים הם חלק מהתוכנית. צריך לגרום ללוזר הזה לקנא, ותאמיני לי, זה יעבוד." כמעט מעדתי על הרגליים שלי. אני, באיזה קשר מזויף עם לוקאס-השחקן-הראשי? כן, זה יעבור נהדר. השיפוט שאני אקבל מהחברים שלי? איי איי איי. אני כמעט יכולה לשמוע אותם כבר: אריה, באמת? לוקאס? אפילו לא הגעת למעמד של בן זוג! אבל האמת? זה שווה את זה כדי לראות את הפרצוף המטופש והשחצן של איתן מתפורר. כשאנחנו סוף סוף מגיעים לדלת של איתן, לוקאס נשען על המסגרת כאילו זה סתם יום שלישי בשבילו. "צריכה עזרה לארוז, מותק?" הוא שואל, עם החיוך הקטן והמעצבן הזה מרוח על הפנים שלו. "לא. אין לי אפילו הרבה," אני אומרת, מתכוננת כשאני פותחת את הדלת. ובום, זה שם. הסירחון הזה שפעם אהבתי... הריח של איתן או משהו - פוגע בי כמו משאית. אבל עכשיו? עכשיו זה גורם לי לרצות להקיא. אני אפילו לא טורחת לחפש אותו. הבחור בטח בשירותים, מתגנדר כמו טווס ארור. אני מתחילה לדחוף את הדברים שלי לתיק, ממוקדת בלייזר לצאת משם. ואז אני שומעת את זה. קולות רטובים, של ליקוק. אני קופאת כשהדלת של השירותים חורקת ונפתחת. והנה הם... איתן וונסה, באמצע התגפפות, מועדים החוצה כמו שני מתבגרים מטומטמים ומגורים. בכנות, מעולם לא הרגשתי כל כך נגעלת בחיי. השפתון האדום של ונסה מרוח על חצי מהלחי המטופשת שלה, ואיתן נראה כאילו הוא בדיוק זכה בלוטו הארור. מגעיל. "אה, תראו מי זה," איתן לועג, כשהזרוע שלו עדיין כרוכה סביב ונסה כאילו היא איזשהו רכוש. "אם לא היית באה, הייתי זורק את הזבל שלך לפח." קלאסי, נכון? אני לא אומרת כלום. אני פשוט לוקחת את התיק שלי והולכת לדלת, אבל כמובן, מר אגו לא ייתן לי ללכת בלי עוד עקיצה אחרונה. "את מתעלמת ממני, אריה?" הוא נובח. "שכחת שאני האלפא שלך? תעצרי מיד!" אני עוצרת, אבל אני מסרבת להסתכל עליו. סיימתי לשחק את המשחקים המטופשים שלו. "אז, איפה את הולכת להישאר, הא? אין לך אפילו חדר," הוא מלגלג, וונסה מצחקקת כמו הברבי המזויפת שהיא. "בטח יזרקו אותך לים בקרוב." אני מסתובבת, העיניים שלי בוערות. "עדיף מלהישאר כאן ולהסתכל על הפנים המגוחכות והלוזריות שלך." הייתם צריכים לראות אותו. הלסת שלו נעולה כל כך חזק. "מה אמרת עכשיו?" הוא גוער, מתקרב. "את ברצינות הולכת להעליב את האלפא שלך?" אה, הוא ממש רותח, בסדר גמור. אבל לא מצמצתי. לא יותר. הוא הודף אותי, נובח משהו על להוריד את העיניים, אבל לפני שאני אפילו יכולה להגיב, הדלת נטרקת ונפתחת. לוקאס נכנס. "יו, מה לעזאזל אתה עושה?" הקול של לוקאס קר כקרח, אבל החיוך הזדוני שלו כולו אש. איתן נראה כאילו הוא ראה רוח רפאים. "מה לעזאזל אתה עושה כאן?" לוקאס משליך זרוע סביב הכתף שלי כאילו הוא עושה את זה כבר שנים. "באתי לקחת את החברה שלי. יש בעיה?" איתן ממצמץ כאילו הוא חטף סטירה. "חברה?!" "כן," לוקאס אומר, כשהוא מבטא את ה-פ' כאילו הוא לועס מסטיק. "אריה היא החברה שלי עכשיו. משוגע איך דברים מסתדרים, הא?" הפנים של איתן? יקרות מפז. הלסת של ונסה כמעט על הרצפה. "זה אבסורד," היא יורקת, כאילו הרעיון שאני אהיה עם מישהו חתיך הוא פשע נגד הטבע. לוקאס מרפה את הזרוע שלו סביב המותניים שלי, מושך אותי קרוב יותר. "כן. בת הזוג שלי, למעשה. יש לך בעיה עם זה?" איתן צוחק, הפנים שלו מתעוותות כאילו הוא נלחם בדחף להכות מישהו - כנראה את לוקאס. "זה בולשיט. אתה סתם עושה את זה כדי להרגיז אותי." "ו?" לוקאס מטה את הראש, כולו ביטחון עצמי שחצן. "זה עובד?" העיניים של איתן מצטמצמות, אבל הוא נסוג. "אתה יכול לקחת אותה. היא זבל בכל מקרה." החזה שלי מתהדק, אבל לפני שאני יכולה להיכנס לסחרור, לוקאס מתכופף ולחש, מספיק חזק כדי שהם ישמעו, "אני בטוח שהיא הזבל הכי טוב שראית, הא?" הוא קורץ לאיתן, לוקח את התיק שלי, ומכוון אותי לעבר הדלת. כשאנחנו עוזבים, אני מביטה לאחור. ונסה נראית מוכנה להתלקח, ואיתן? האדישות המזויפת שלו נסדקת בקצוות. אני לא יכולה שלא לחייך חיוך זדוני. לראות את הפנים שלהם מתעוותות כאילו הם מצצו לימונים מרים? נשיקת השף. אנחנו הולכים עד שאנחנו באמצע המסדרון. לוקאס מתחיל לצחוק בשקט, ובניגוד לכל הסיכויים, אני מוצאת את עצמי צוחקת גם. "זה היה כיף," הוא אומר, מחייך אלי. "ראית את הפנים שלהם?" "אה, ראיתי," אני מודה, עדיין צוחקת קצת למרות עצמי. "אבל זה מטורף." "מטורף זה המומחיות שלי," הוא יורה בחזרה. "עכשיו, בואי, חברה. בואי נביא אותך לסוויטה שלי." ואז זה פוגע בי. אני עומדת לבלות את הלילה בסוויטה של לוקאס. לבד. עם לוקאס. הבחור שיש לו מוניטין של הזונה הכי גדולה בבית הספר. אוי, שיזדיין לי החיים.