אריה אני מתעוררת, והשמש ממש דוקרת אותי בפנים כאילו יש לה חשבון אישי איתי. בלי וילון, בלי רחמים... פשוט מעוורת אותי לגמרי. נאנקת, אני מתיישבת, מותחת את הידיים ופולטת את הפיהוק הגדול והדרמטי הזה. אני מסתכלת מסביב לחדר, וכן, זו קופסת נעליים. אבל זו קופסת הנעליים שלי, אתם יודעים? אני גרה כאן מאז שהגעתי לגיל שש עשרה, מתקיימת בקושי מעבודות חלקיות כי, טוב, להיות יתומה לא בדיוק מגיע עם קרן נאמנות. בחדר יש