מרינה לבשה מעיל קשמיר לבן. עגילי הפנינה הלבנים שלה גרמו לה להיראות עדינה וכריזמטית. רק הצעיף סביב צווארה כבר היה שווה יותר מאלף דולר. המוכר ניגש אליה ובירך אותה מיד. "גברת מילר, האם מר מילר לא כאן היום לבחור איתך תכשיטים? הגיעו כמה דברים חדשים. כל אחד מהם יתאים לך נהדר, גברת מילר. פריט האזמרגד שביקשת ממני לשמור לך נמצא כאן. תמדדי אותו אחר כך. אני בטוח שהוא יתאים מאוד לגוון העור שלך." המוכר הדגיש כמעט כל משפט ב"גברת מילר" רק כדי לחנף למרינה, למרות שהיא ואיתן עדיין לא היו נשואים כחוק. מרינה הביטה באוליביה בחיוך ובמבט גאה בעיניה שהציג את ניצחונה. כולם ידעו שאיתן מתייחס אליה כמו אל האוצר היקר ביותר, אבל הם לא ידעו שאוליביה היא אשתו החוקית. אוליביה קִמְצה את ידיה לאגרופים. למה היא הייתה צריכה להיתקל באדם שהכי פחות רצתה לראות ברגע המביך ביותר שלה? מרינה אמרה בעדינות, "את תפסידי הרבה כסף במסחר בטבעת איכותית כזו." אוליביה הושיטה יד וחטפה את הקופסה במבט נחוש. "אני כבר לא מוכרת אותה," היא אמרה. "לא? איזה חבל. אני די אוהבת את הטבעת הזאת. אפילו תכננתי להציע לך מחיר גבוה יותר עבורה מכיוון שאנחנו מכירות. לא היית צריכה כסף בדחיפות, גברת פורדהאם?" ידה של אוליביה התקשחה. כן, היא הייתה צריכה כסף, נואשות אפילו. זו הסיבה שמרינה העליבה אותה ללא רחם. המוכר יעץ לה. "גברת, זו ארוסתו של נשיא קבוצת מילר. את מאוד בת מזל שהטבעת שלך מצאה חן בעיניה. היא בטח תשלם לך מחיר טוב עבורה, ולא תצטרכי לחכות לנו להשלים את ההליכים לפני שתקבלי את הכסף שלך." זה נשמע כמו לעג לאוליביה כשהמוכר המשיך להזכיר "גברת מילר." לפני שנה, היא אמרה למרינה בביטחון שהיא לעולם לא תתגרש מאיתן וביקשה ממנה לוותר. תוך שנה בלבד, כולם, גבוהים ונמוכים, ידעו מי היא. אוליביה הרגישה יותר ויותר משוכנעת שנישואיה לאיתן אינם אלא תרמית. כששמה לב להיסוס שלה, מרינה חייכה בבהירות ואמרה, "גברת פורדהאם, למה שלא תקבעי מחיר?" הבעת הזחיחות של הכלבה הזו בחילה את אוליביה. היא אמרה בקרירות, "אני כבר לא מוכרת אותה." עם זאת, מרינה לא ויתרה. "גברת פורדהאם, את כבר בסוף החבל שלך. אל תגידי לי שעדיין אכפת לך מכבוד. אם הייתי את, הייתי מוכרת אותה מיד. אף אחד מעולם לא אמר לך שעקשנות לא מחמיאה לך?" "איזו בדיחה, גברת קרלטון. שוד של דברים של אנשים אחרים גרם לך לחשוב שאת באמת הבעלים שלהם. למה שלא תלכי לשדוד בנק?" בזמן שהן רבו, הטבעת עפה מהקופסה בקשת חיננית ונפלה על הרצפה בצליל רך. אוליביה מיהרה מיד לעברה, אבל הטבעת התגלגלה ונעצרה ליד זוג נעלי עור אלגנטיות ליד הדלת. כשעמדה אוליביה להתכופף כדי להרים אותה, טיפת מים טפטפה על עורפה ושלחה צמרמורות דרכה. היא הביטה למעלה באיטיות לתוך זוג עיניים קרות וחסרות רגש. איתן עדיין החזיק מטריה פתוחה, וטיפות מים טפטפו ממנה על ראשה. מעיל הצמר השחור שלבש החמיא לגזרתו וגרם לו להיראות מסוגנן. אוליביה בהתה בו בחוסר הבעה ונזכרה בפעם הראשונה שראתה אותו. איתן בן ה-20 לבש חולצה לבנה כשעמד על המגרש שטוף השמש, אבל כאילו עמד ממש בתוך לבה. התמונה הזו נצרבה במוחה מאז שהייתה בת ארבע עשרה. עכשיו, היא לבשה סוודר שגרם לה להיראות אפילו רזה יותר עם החומר המטושטש שלו. סנטרה היה חד, והיא נראתה רזה יותר ממה שהייתה לפני שלושה חודשים. הוא נראה מפואר וחסר תקדים, בעוד היא נראתה אומללה ופתטית. ידה של אוליביה, שעמדה להרים את הטבעת, נעצרה באוויר. בזמן שהייתה מבולבלת, איתן הרים את רגלו ללא הבעה ודרך על הטבעת בדרכו על פניה. אוליביה נשארה כפופה. הטבעת הזו עוצבה לפי טעמו. העיצוב שלו לא היה מוגזם, אבל היה לו סגנון ייחודי. הייתה רק טבעת אחת כזו בכל העולם. אחרי שהוא ענד אותה עליה, אוליביה מעולם לא הורידה אותה מלבד כשהתקלחה. אם לא הייתה זקוקה נואשות לכסף הפעם, היא לא הייתה נוקטת באמצעים כאלה. עם זאת, מה שהיה אוצר בעיניה היה סתם זבל חסר ערך בעיניו. הוא לא רק דרך על הטבעת, אלא גם על העבר שהיא התייחסה אליו כל כך יקר. מרינה חייכה וניגשה אליו תוך כדי הסבר, "איתן, אתה כאן. פשוט במקרה בחרתי תכשיטים כשראיתי את גברת פורדהאם מוכרת את הטבעת שלה." הבעתו הקרה של איתן לא שידרה רגשות. מבטו הקר נח על אוליביה בזמן שהיא עשתה כמיטב יכולתה לדכא את זעמה. ואז הוא שאל, "את רוצה למכור את הטבעת הזאת?" אוליביה עצרה את דמעותיה ונשכה את שפתיה כדי לעצור את עצמה מבכי. "כן. תרצה לקנות אותה, מר מילר?" איתן חייך בלעג ואמר, "אני זוכר שאמרת לי כמה הטבעת הזו חשובה לך. אני יכול לראות כמה היית כנה עכשיו. כל דבר שמבוטל על ידי מישהו אחר חסר ערך בעיני." כשעמדה אוליביה לענות, היא חשה כאב בוער בבטנה. ככל שהגידול גדל, הכאב הפך מכאב קל לכאב חד. היא הביטה בזוג, שנראה כמו שידוך משמיים במעילים השחורים והלבנים התואמים שלהם תחת האורות הבהירים. לפתע איבדה את הכוח להסביר את עצמה. גבר שרגשותיו השתנו לא יוטרד גם אם תיתן לו את לבה. אוליביה נאבקה בכאב והרימה את הטבעת. ואז, היא חזרה באיטיות לדלפק כדי לאחזר את הקופסה והתעודה. היא לא רצתה להראות חולשה בפני איתן. למרות שהכאב הספיק כדי לגרום לה להתעלף, היא עדיין שמרה על הליכה יציבה. כשחלפה על פניו, היא אמרה בעדינות, "בדיוק כמוך, התייחסתי אליה כמו אל אוצר בפעם האחרונה, אבל עכשיו, זה סתם חתיכת מתכת שאני יכולה להחליף לכסף." איתן הרגיש שמשהו לא בסדר איתה. מצחה היה מכוסה זיעה, ופניה היו לבנות כסיד. היא נראתה כאילו היא מנסה כמיטב יכולתה להילחם נגד איזשהו כאב. לפתע, הוא אחז בזרועה ואמר בקול נמוך, "מה קרה?" אוליביה ניערה את ידו ואמרה, "זה לא קשור אליך." היא לא חסכה ממנו מבט נוסף ועשתה כמיטב יכולתה לשמור על גבה ישר כשנעלמה משדה ראייתו. איתן צפה בה עוזבת. הוא היה זה שנתן לה ללכת, אבל למה לבו עדיין כאב? אוליביה הלכה לפינה נטושה וחפרה אחרי משככי הכאבים שלה מהתיק שלה במבוכה. היא ידעה שלכל הטיפולים ותרופות הסרטן יש תופעות לוואי, אז היא קנתה רק כמה משככי כאבים ותרופות קיבה רגילות, שהיו טובים יותר מכלום. כשהיא בוהה בגשם הכבד, היא חשבה, "האם זו הבחירה היחידה שנותרה לי?" זה היה האדם האחרון שהיא רצתה לפגוש, אבל לא הייתה לה ברירה אלא להמר למען אביה. אוליביה הלכה הביתה להתנקות לפני שלקחה מונית לוילה הות'ורן. כשחזרה לארץ לפני יותר משנה, אותו אדם התקשר לאוליביה פעם אחת. הם לא נפגשו יותר מעשר שנים, ולאוליביה לא היה מושג מה שלומה. אם לשפוט לפי הוילה הגדולה, אוליביה ניחשה שהיא הסתדרה לא רע. לאחר שמסרה את מטרת ביקורה, משרתת הובילה את אוליביה לתוך הסלון, שם ישבה אישה חיננית. היא הייתה יפה כמו שאוליביה זכרה אותה. "ליו," אמרה האישה כשהיא מביטה באוליביה בעיניה היפות. עם זאת, אוליביה לא הצליחה להביא את עצמה לקרוא לה "אמא".