אוליביה נשארה ליד הקבר זמן רב לפני שעזבה. לא היה לה זמן להתבוסס בצער יותר מדי זמן. הייתה לה חקירה לבצע עכשיו כשהייתה לה התמונה. רוב הנשים שאביה היה איתן בקשר עבדו בחברה שלו, כך שזה היה טבעי שאוליביה תתחיל משם. אבל בדיוק כשהיא התחילה לחפש דרך ליצור איתן קשר, הטלפון שלה התחיל לצלצל. זה היה אחד הילדים מהכפר שאביה תמך בחינוך שלהם אז. קולו היה די חרד. "גברת פורדהם, חזרתי זה עתה מחו"ל ושמעתי שאדון פורדהם חולה מאוד. האם הוא בסדר?" "תודה על דאגתך. אבי עדיין מקבל טיפול בבית החולים." "אוי ואבוי! איך מישהו טוב לב כמוהו יכול להיקלע למצב כזה? אם הוא לא היה מממן את הלימודים שלנו לפני שנים, לא היינו איפה שאנחנו היום." מחשבה חלפה במוחה של אוליביה. בעבר, אביה עזר לילדים בכפר לעבור לעיר לצורך לימודיהם, כך שלאה יכלה להכיר אותו מאז שנחטפה ונלקחה לכפר. "ריאן, אתה מכיר את אלה שאבי מימן?" "אני עוזר לאדון פורדהם ליצור איתם קשר כל הזמן. אני מכיר את רובם, אבל איבדתי איתם קשר אחרי שנסעתי לחו"ל בשנים האחרונות. יש משהו שאני יכול לעזור לך בו, גברת פורדהם? אני אעשה כל שביכולתי לעזור לך." אוליביה הרגישה כאילו מצאה לעצמה קרן אור של תקווה. מיד היא אמרה לו, "יש לי תמונה איתי. אתה יכול לראות אם היא אחת מהתלמידות שאבי מימן בעבר?" "בטח, גברת פורדהם." תוך חצי שעה משליחת התמונה, ריאן שלח לאוליביה את המידע שהיא רצתה. לילדה בתמונה שהוא שלח היו עיניים בהירות הדומות ללאה ואיתן. שמה היה ג'ודי, והיא באה ממשפחה ענייה. אביה של אוליביה מימן את לימודיה לפני 12 שנים. היא הייתה תלמידה מבריקה מגיל צעיר והצליחה להשיג מקום ברבות מהאוניברסיטאות המובילות במדינה, אז היא בחרה להמשיך את לימודיה בארץ. אולי זו האדם שאוליביה חיפשה. בחיפזון, היא ביקשה מריאן להיפגש איתה בבית קפה. ריאן הגיע בזמן. זו הייתה הפעם הראשונה מזה עשר שנים שאוליביה פגשה אותו באופן אישי. אז, הוא עדיין היה ילד ביישן, ממש לא כמו הגבר החכם בחליפה שהיה נשיא החברה שלו שישב מולה. למרות שהפורדהמים פשטו רגל, הוא עדיין פנה אליה בנימוס. "מצטער שגרמתי לך לחכות, גברת פורדהם." "הרגע הגעתי. אני לא אתחיל להסתובב סחור סחור. אתה עדיין בקשר עם ג'ודי?" "הייתי פעם. לעתים רחוקות יצרתי קשר עם החברים שלי בארץ כששהיתי בחו"ל. לא דיברנו לפחות שנתיים." "אתה יודע מה היא עושה בימים אלה?" "הרגע חזרתי לפני כמה ימים. לא הייתי יודע על המצב של המשפחה שלך אם זה לא היה החברים שלי. ג'ודי ואני לא קרובים, אם כי. לכל היותר, יצרתי קשר עם האחרים רק בגלל אדון פורדהם." ריאן לגם מהקפה וניקה את גרונו. "אבל מכיוון שביקשת את זה, ניסיתי לשאול בסביבה במעגל שלה. לצערי, היא מתה. איזה חבל. הציונים שלה היו מצוינים, והיה לה עתיד מזהיר לפניה אם היא הייתה בחיים." "איך היא מתה?" "אני לא בטוח מה סיבת מותה, אבל שמעתי שהיא נמשתה מהים." אוליביה קימטה את מצחה, מצחה מתקמט. לא רק שהיא לא מצאה את התשובות שחיפשה, אלא גם החלו לעלות שאלות נוספות. לאה נחטפה כשהייתה בת כמעט שש, אז היא הייתה אמורה לזכור מה קרה לה. אם אביה מימן את לימודיה, למה היא לא ביקשה עזרה? למה היא לא חזרה למילרים כשהגיעה לעיר? חוץ מזה, מה היה לאביה של אוליביה קשור למותה של ג'ודי? "האם אבי היה נחמד אליה?" שאלה אוליביה בזהירות. "ג'ודי באה מרקע עני והתייתמה בגיל צעיר. היא השיגה ציונים טובים בבחינות שלה והגיעה לעיר לבדה. אדון פורדהם היה מאוד נחמד אליה. שמעתי שהיא הייתה די מופנמת והחרימו אותה השותפות שלה לחדר, אז אדון פורדהם שכר לה דירה קטנה כדי שהיא תוכל להצטיין בלימודים שלה," הסביר ריאן. אז, הוא הניח את הכוס שלו ושאל, "למה את כל כך סקרנית לגביה?" "אני רק רוצה לגלות את סיבת מותה כדי שהיא לא תמות לשווא," הסבירה אוליביה. היא תכננה לעזוב את העולם הזה בשלום אחרי שתקבל עשרה מיליון מהגירושין שלה כדי ליישב את הלוויה שלה. עכשיו, יש לה משהו אחר בראש. היא רצתה לטהר את שמו של אביה ולנקום את נקמת משפחתה. גם אם איתן סירב לספר לה את האמת, היא תגלה אותה בעצמה. ריאן נראה כאילו הוא נזכר פתאום במשהו. הוא הוציא כרטיס ביקור מהארנק שלו והעביר אותו לאוליביה. "אחד החברים שלי הוא בלש פרטי ידוע. הוא יכול לעזור אם תרצי לגלות על משהו." "תודה לך, ריאן." "בלי דאגות. אני מכיר את ג'ודי, ואני מאחל לה ללכת בשלום גם כן. אני אשאר בארץ לזמן מה, אז פשוט תשלחי לי הודעה אם את צריכה משהו. יש לי פגישה בקרוב, אז אני אצא." "נתראה." אחרי שליוותה אותו, אוליביה התקשרה לבלש הפרטי ושלחה לו את המידע שהיא קיבלה. כרגע, היא הייתה במצב רוח טוב. כשהגיעה לבית החולים, ד"ר פרימן קרא לה למשרדו. לאוליביה הייתה תחושה מבשרת רעות לגבי זה. בחרדה, היא שאלה, "מה מצבו של אבי? מתי הוא יכול להתעורר?" "גברת פורדהם, את צריכה להיות מוכנה נפשית. למרות שהניתוח של אדון פורדהם הצליח, הוא חטף מכה בראשו במהלך תאונת הדרכים, מה שגרם לאפקט מאוחר. הוא לא מראה סימנים של התעוררות, ו... הוא אולי לעולם לא יתעורר שוב." אוליביה חשבה שליבה נפל לתהום נצחית. אחיזתה בכוס הנייר החד פעמית התרופפה, וידיה החלו לרעוד. כשראה את תגובתה, ד"ר פרימן לא יכול היה שלא לפלוט אנחה. "אל תאבדי תקווה. אני רק אומר שזו אפשרות. הוא אמור להיות בסדר אם הוא יתעורר עד סוף החודש הזה." כשהרימה את ראשה, עיניה של אוליביה היו מעוננות בדמעות. היא צרדה, "הוא יהיה בתרדמת אם הוא לא יוכל להתעורר, נכון?" "כן. אז, אני מקווה שתהיי מוכנה לזה ותהיי מוכנה עם תוכניות." ד"ר פרימן ידע שלא קל להרוויח כסף בימים אלה ושהוצאתו על אדם בתרדמת לא הייתה הכרחית. אוליביה קמה בפתאומיות ממושבה והטיחה את ידיה על השולחן. "לא משנה מה יקרה, אני לא אוותר על אבי. אני מאמינה שנפלאות אכן קורות." ואז היא יצאה במהירות מהמשרד. היא מעולם לא חשבה שהדברים יקבלו תפנית לרעה. אם אביה לא יוכל להתעורר, היא לעולם לא תשמע אותו אומר את האמת. אם כן, היא לא יכולה למות עדיין! היא מיהרה למחלקת האונקולוגיה. קית' סיים זה עתה לאבחן את אחד המטופלים שלו כאשר אוליביה פרצה לחדר. "קית', תעזור לי." קית' הסתכל על פניה החרדות וידיה שאחזו בשרוולו. אוליביה דיברה ברוגע ובנחישות כאילו מצאה את הישועה שלה. "בין אם זה כימותרפיה או ניתוח, אני אעשה הכל כל עוד אוכל לקבל יותר זמן לחיות..." רק על ידי חיים יהיה לה זמן לגלות את האמת וללוות את אביה לזמן ארוך יותר. קית' לא הבין מה היא עברה, אבל כל עוד היה לה רצון לחיות, הוא, כרופא, היה מרוצה מאוד. "בסדר. אני אסדר את טיפול הכימותרפיה הראשון שלך מיד."