סיירה הייתה לוחמת ממש טובה, אבל גם אני הייתי. היא ממש גבוהה יחסית אליי. היא צריכה להיות בערך 1.70 מטר והגובה שלי, 1.60 מטר, לא משתווה, אבל אנחנו בנויות באופן דומה, מה שעוזר ללמוד את התנועות החדשות. חזיית הספורט השחורה והטייצים שלה מדגישות את כל השיזוף והשרירים המוגדרים בגופה, היא יכולה להיות דוגמנית-על עם הקימורים שלה. גם לי יש שרירים, ואני בעצם די מוגדרת, אבל אני מעדיפה לא להראות הרבה עור, זה עוזר להסתיר את הפציעות, אז אני נוטה להיראות שמנה. היום אני לובשת מכנסי טרנינג רחבים וחולצת טריקו. יש לי גם גופיה מתחת לחולצה. למדתי בדרך הקשה שאפשר למצוא את הצלקות והחבורות שלי בחום של קרב אם אין לי שכבות. אני לא רוצה שמישהו יראה אותם וירחם עליי או יעמיד פנים שהוא מנסה לעזור. זה נשמע טיפשי, והזאב שלי הסתובבתי שוב ושוב, אבל אני לא רוצה עזרה מאנשים שלא טרחו לעזור לי כשקיבלתי את הצלקות מלכתחילה. קל להם לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר על ידי הצעת עזרה או סיוע, באמירה שאני 'רק צריך לבקש', אבל במציאות הם אותם אנשים שעוצמים עין כי השמירה העצמית שלהם חשובה יותר מעשיית מה שנכון. אז אני שומר על הכאב שלי מוסתר. אני אוהב להישאר בלתי נראה ככל האפשר, אבל אני אוהב אימונים. אני בדרך כלל נצמד לחלק האחורי של קבוצת האימונים ועובד רק עם לוחמים שנמצאים כאן כדי לעזור לדלתא קייל להתאמן. הוא ראה את הפרידה שלי מהקבוצה ואני בטוח שיש לו מושג למה, אז הוא מוודא שיש שם לוחם שישתף איתי פעולה. אני לא יודע אם זה אני או דם הבטא שלי אבל הריגוש והאדרנלין של קרב טוב תמיד משפרים לי את היום. אני בעצם לוחם ממש מיומנת, למרות שנתתי לקיילי ולמשרתיה להרביץ לי. פשוט עדיף שהיא תתמקד רק בי ולא במישהו אחר שלא יכול לסבול את ההתעללות. אני לא נלחם בחזרה, למדתי מזמן שההתקפה עוברת מהר אם הם משתעממים. ואני לא מסתבכת אם אני לא זורקת בכלל מכות, כי נראה שאלו מופיעות בסרטונים ומשאירות סימנים לאורך זמן. לקיילי הייתה עין שחורה במשך שבוע זמן קצר אחרי שקיבלתי את הזאב שלי, זה יוחס לדם הבטא שלי ולתנופה של מזל, לא התווכחתי. אבל העונש היה נורא. הושעתי מבית הספר לשבוע ואבא שלי נעל אותי בחדר ואמר למרי שאסור לה לדבר איתי או להאכיל אותי. היא לא עשתה אף אחד מהדברים האלה והיא דאגה שאקבל את כל העבודה שלי ולקחה את המטלות שלי לבית הספר בשבילי כדי ששום דבר לא איחר. לא נתתי לאף אחד יותר סיבות להעניש אותי. דלתא קייל וכמה מלוחמי הלהקה המתקדמות מסתובבים, מתקנים את הביצוע ונותנים משוב. "עבודה יפה גבירותיי, נראה ששתיכן הראשונות שתפסו את הרעיון שניסיתי ללמד היום." אומרת דלתא קייל ואז מתקרבת מעט. "אפילו האלפא והבטא הצעירים לא קלטו את זה כל כך מהר והם עדיין מתקשים." הוא לוחש וקורץ לנו. "אבל אל תגיד להם שאמרתי את זה." שנינו מצחקקים, מתכוננים להריץ את המהלך שוב. "הבנת, דלתא." אני אומרת. הוא ידע שהדקירה לאחי תגרום לי לחייך. הוא ראה אותי עובדת קשה גם אם לא תהיה לו הזדמנות לעזור לי כל כך הרבה מחוץ לאימוני הקבוצה שאנחנו עושים כאן. אני חושבת שזו מעשה ידיו של אבי, שהופך את אחי ואת שאר המנהיגים העתידיים לעדיפות, אבל אני לא ממש בטוחה. דלתא קייל מתנהג יותר כמו אחי הגדול מאשר אחי הגדול האמיתי. הוא עזר לי להסתיר כמה מהפציעות הקשות יותר שקיבלתי מהבריונות המתמדת. והוא לא שופט או שואל יותר מדי שאלות. הוא ולונה אווה הם האנשים היחידים שיודעים שגם לי יש את הזאב שלי. זה נדיר לקבל את הזאב שלך כל כך צעיר. לפעמים זאבים מדורגים יופיעו מוקדם אם הם באמת חזקים. אני חושבת שאלת הירח נתנה לי אותה כדי לעזור לי להתמודד עם הטראומה. למרות שאני אוהבת את הזאב שלי ומעריכה את עזרתה. הלוואי שאלת הירח פשוט הייתה גורמת לבריונות להפסיק. לונה אווה עזרה לי עם השינויים ועבודה על הקישור של הלהקה. יש משהו לומר על היותי בלתי נראית. ובדיוק כשאני חושבת על זה, קייל מנפץ את תהליך המחשבה שלי ומתעלם לחלוטין מהצורך שלי להישאר בלתי מורגשת עם המילים הבאות שלו. "אני חושבת שצריך לעשות הדגמה. סיירה, סקיילר, למה שלא תראו לנו איך אמור להיראות המהלך ההגנתי החדש." הוא אומר בקול רם, מושך את תשומת הלב של כל הקבוצה, ואז הוא מחייך אליי וקורץ ואני רק רוצה לתת לו אגרוף בשיניים הלבנות הפנינה שלו. "אני באמת לא אוהבת אותך." אני אומרת דרך קישור המחשבה. "אני יודעת, אבל מישהו אחר מלבדי צריך לראות איזה סוג של לוחם את ואחיך והחבר'ה צריכים שיעור בענווה. הם נשארו לבד הרבה יותר מדי זמן. תצחיקו אותי לחמש דקות." "את מקבלת שתיים." אני נושפת וזזה לכיוון סיירה. היא מחייכת כאילו הבאתי אותה לחנות הממתקים האהובה עליה ואמרתי לה שהיא יכולה לקבל כל מה שהיא רוצה. אוי ואבוי, היא נהנית מתשומת הלב. "מוכנה." קולה העמוק והסמכותי של דלתא קייל רועם מעל הקהל שחג סביבנו. אנחנו תופסים את עמדותינו. "סיירה, את בהתקפה, סקיילר תשתמשי בתנועת ההגנה החדשה ובואי נראה אם ​​את יכולה להדביק אותה בפחות משלושים שניות הפעם." אני שומע מלמולים של 'מה?' '30 שניות אין סיכוי' וצחקוקים. זה מוציא אותי ואת הזאב שלי מהתמונה. לעזאזל מנסה להיות בלתי נראה. בני זונות יהירים חושבים שהם כל כך גדולים, כשהם אפילו לא יכולים להכניע אחד את השני עם מהלכים בסיסיים. היא ממלמלת. בסדר? אני שואל את הזאב שלי. אה, ילדונת, חשבתי שלעולם לא תשאל. היא עונה. אני יכול להרגיש רק את הרמז הקטן ביותר לאנרגיה שלה מחלחלת לשרירים שלי, אני לא רוצה לפגוע בסיירה, אבל אם הבנים צריכים שיעור, הם יקבלו אחד. אני שומע צחוק ומלמולים ספקניים מאיפשהו בקהל, אבל אני מרוכז מדי בסיירה, האינסטינקט הלוחם שלי נכנס לפעולה והאידיוט הצוחק הוא לא בראש סדר העדיפויות. "אף אחד לא יכול היה להשלים את המהלך הזה בפחות משלושים שניות, שלא לדבר על היא." קול גברי גבוה וציני אומר בקול רם מספיק כדי שכולם ישמעו ויגרום למקהלה נמוכה של הסכמה. עכשיו הדם שלי רותח, כמו גם של הזאב שלי. אנחנו מפילים אותה בפחות מעשר שניות ועדיף שלא אגלה איזה תחת של אמנון ותמר העליב אותנו, אחרת גם הוא ייפול. היא נקרעת. אני יכולה להרגיש את השרירים שלי רוטטים בציפייה עכשיו. "רק תסתכלו." זו התגובה היחידה, היבשה מאוד, של דלתא קייל. "קדימה... קדימה!" זכויות יוצרים ©️ 2023 מיס ל' כותבת ואמבר מנטל הפקות אני זזה מיד עם המילה 'קדימה'. אני אפילו לא נותנת לסיירה זמן לבוא אליי. היא מגיבה במהירות ומנסה להעמיד פנים שהיא פונה שמאלה ואז מתכופפת כדי לתפוס אותי עם הכתף שלה. אני מהירה מדי בשבילה וכשהיא מתחילה להתכופף אני שולחת ברך למעלה לכיוון החזה והפנים שלה, מוציאה ממנה את הרוח. כשהגופה שלה מתרומם מהמומנטום, אני מכה את מרפקה בגבה והיא מושיטה יד, עוטפת את מותניי בניסיון להכריח אותי לרדת. במקום להילחם במומנטום, אני מאפשרת לו, אבל מתפתלת כך שאני נופלת עליה וזזה כדי להצמיד את גרונה לקרקע עם אחת מברכיי ולנעול את זרועה בנעילה שהיא לא מצליחה לצאת ממנה. עיניי נעולות על זו של סיירה. עיניה פעורות בתדהמה, אולי הפתעה, אני לא ממש בטוחה. הדבר הראשון שאני מבחינה בו הוא דממה, אפילו נשימה לא נשמעת. הדבר הבא הוא יד טופחת על גבי. אני מרימה את מבטי ורואה את דלתא קייל קורנת אליי ונראית כאילו הוא נלחם בצחוק. מה מצחיק? אני לא מבינה. ​​"פחות מעשר שניות, לעזאזל, סליחה סם, היא עקפה את זמן ההורדה הטוב ביותר שלך... בהרבה!" דלתא קייל אומרת בקול רם וברור בזמן שהוא מושך בכתפיו אל בנו, צוחקת קצת עכשיו, לא מסוגלת לעצור את זה. אני קמה ועוזרת לסיירה לקום על רגליה. "לעזאזל, את מהירה. את תצטרכי לעזור לי ללמוד איך להגיב ככה." היא אומרת עם מבט שובב בעיניה. אני רק מהנהנת, כי מה עוד יש לעשות? כשהיא תגלה איפה אני נמצאת בסדר הניקור של התיכון, היא לא תרצה שום קשר איתי. אני כן שמה לב שהקהל יותר מאופק מהרגיל בסוף האימון, אבל גם לא כל כך אכפת לי, הפלתי אותה בפחות מעשר שניות. הייתי צריכה להילחם בחיוך, זה משהו שבטוח היה מוציא אותי מכות, אני לא אמורה להיות טובה בכלום. אני לוקחת את הדברים שלי ומבחינה בנוכחות לידי, סיירה פשוט הולכת אחריי, בלי מילה. זה קצת מוזר, אבל אני לא אומרת כלום, אני פשוט מסתובבת ומתחילה ללכת. אנחנו הולכות יחד לכיוון חדר ההלבשה. זה כל כך מוזר שמישהו הולך לידי מבחירה.