היום עבר די חלק, אפילו לא היו לי שום התקלויות עם קיילי והחבורה שלה. לא הייתי בטוחה אם זה בגלל ההצגה של הבוקר באימונים או בגלל החברה החדשה שנראה שרכשתי. אף אחד לא דיבר איתי או ממש הסתכל עליי, אבל גם אף אחד לא ניסה לעשות לי שום דבר באופן פעיל. כך או כך, ההפסקה הייתה נחמדה ומצאתי את עצמי מחייכת כשצעדתי במסדרון לשים את הדברים שלי בלוקר בסוף היום. כמובן שדברים טובים מחזיקים מעמד רק לרגעים קטנים בשבילי. "את חושבת שאת כל כך קשוחה, להיות החנפנית האהובה על דלתא קייל. אני בטוחה שזה לא הדבר היחיד שאת מוצצת, זה ההסבר היחיד לאיך את מצליחה למשוך את תשומת הלב שלו." אני מתעלמת מקיילי למרות שאני לגמרי נגעלת מהרמיזה שלה. אני לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה לערבב דברים בלוקר שלי, בתקווה שהיא תשתעמם ותלך, עכשיו שהיא השליכה את עלבונה. היא סוגרת לי את הלוקר בחוזקה. אני פשוט בת מזל שהרפלקסים שלי מהירים אחרת הייתי מאבדת אצבעות. אבל, לפני שהיא מספיקה לירוק את כל הארס שיש לה עליי, סיירה ניגשת. "היי ילדה, אני כל כך רעבה והבטחת לי לבלות אחרי הלימודים." סיירה מתעלמת לחלוטין מנוכחותה של קיילי ואני קולטת את מבט המוות שקיילי משליכה לעברה. הייתי צריכה לחנוק צחוק. "כמעט שכחתי, סליחה, ניסיתי לוודא שיש לי את כל מה שאני צריכה כדי לסיים את העבודה שלי בסוף השבוע." אני מפנה את הגב לקיילי ואנחנו עושות בערך שני צעדים לפני שהיא צועקת. "היי, ילדה חדשה, תרצי לשים לב עם מי את מסתובבת. יש אנשים בבית הספר הזה שייתנו לך מוניטין רע ויגרמו לך רק לבעיות." שתינו מסתכלות עליה בחזרה. "תודה על הטיפ." סיירה משלבת את זרועה בזרועי ומתחילה להפנות אותנו שוב. אני שומעת קליקים של עקבים מתקרבים אלינו. "תקשיבי טוב, קטנה... היי חבר'ה!" הקול של קיילי משתנה מארס לבועת מסטיק ברגע ואני שמה לב שהיא מסתכלת מעבר לכתפיים שלנו. מלמול משועמם כללי של 'היי' מגיע מקבוצת הבחורים שהולכים לכיווננו. ברצינות? אני רק רוצה להימס לתוך קיר. "לעזאזל, הם אפילו יותר חתיכים מקרוב." סיירה אומרת לי בשקט, מסובבת אותנו כדי להסתכל על אחי וחבריו כשהם ניגשים אלינו. אני רק מגלגלת עליה עיניים. הם מעולם לא ניגשו אליי בבית הספר לפני כן, אף פעם. אז אני יכולה רק להניח שהם כאן בשביל החברה הבלונדינית היפה שרכשתי היום. אני לא יכולה להכחיש שהבחורים האלה מהממים ולצערי הם גם יודעים את זה. אחי, מתאו, ואני נראים כמעט זהים, עם שיער חול בלונדיני ועיניים אפורות כחולות, קיבלנו את רוב המראה שלנו מאמא שלנו. ההבדל היחיד הוא שהמבנה שלו בדיוק כמו של אבא שלי, רחב בכתפיים וצר במותניים. הוא שומר על השיער הישר שלו קצר בצדדים ומאחור וארוך יותר למעלה. זה נראה כאילו הוא העביר את האצבעות שלו כמה פעמים כדי לגרום לו לעמוד ישר למעלה, אבל איכשהו המראה עובד בשבילו. הדלתא העתידי, סאם, הוא הבן של קייל. והוא נראה כאילו הוא יצא עכשיו מפרסומת גלישה של הרלי עם שיער בלונדיני בהיר גלי שטוף שמש שמגיע ממש מתחת לאוזניים שלו, עיניים כחולות כהות ושרירים רזים. הוא גבוה אבל לא רחב כמו הבחורים האחרים, אבל הוא לא פחות חטוב ואחד הלוחמים המהירים ביותר שראיתי אי פעם. אוליבר, הגאמא העתידי שלנו, נראה כמו האופנוען הסטריאוטיפי שלכם. שיער חום כהה באורך בינוני, כמעט שחור, שנופל קדימה ומסתיר את פניו ועיניים חומות חודרות שכמעט כהות באותה מידה משדרות אווירת 'אל תתעסקו איתי'. יש לו קעקועים על שתי האמות ואחד על החזה, רק מציץ מתוך צווארון החולצה שלו. הוא השקט ביותר בקבוצה, תורם למסתורין. ההבעה שלו גובלת באופן קבוע בפנים של כלבה במנוחה. האלפות העתידיות שלנו הם תאומים שיכולים להמיס אותך במבט אחד, או שאולי זה רק אני. לשניהם היה שיער שחור עם גל עדין. שניהם שמרו על השיער שלהם קצר בצדדים ומאחור כמו אחי. קמרון תמיד היה מטופח בצורה מושלמת, אף תלתל על ראשו לא היה לא במקום. העיניים הירוקות הבהירות שלו ריככו את תווי הפנים החדים שלו. דקוטה נתן לתלתלים שלו לעשות מה שהם רוצים על גבי ראשו. לעתים קרובות תהיתי איך זה יהיה להעביר את האצבעות שלי דרך התלתלים הרכים האלה. העיניים הכחולות של דקוטה היו שובבות יותר משל אחיו, הוא בהחלט היה הבעייתי מבין השניים. מישהו בטח אמר משהו, כי סיירה דחפה אותי בצלעות. הו, אלה, בבקשה תני לי לא לרייר. אני עושה לעצמי פייסטפלם מנטלי. "אני מצטערת, מה?" אני מסתכלת סביבי בלי מושג על מה היינו אמורים לדבר. "פשוט אמרתי, מהלכים נחמדים באימונים היום. אני מקווה שתהיה לנו הזדמנות לעבוד על זה שוב באימונים מתקדמים ותוכלי לתת לנו כמה טיפים. סאם צריך לפדות את זמן ההפלה העליון שלו." קמרון אומר לי, מחייך, ודקוטה צוחק, טופח לסאם על הגב. אני רק מחייכת ומנהנת, מרגישה קצת המום. אין לי מושג איך להגיב. הבחורים האלה מעולם לא דיברו איתי יותר מ'היי' בחולף בבית שלי לפני כן ומעולם לא בבית הספר. למרות שהם חברים עם אחי כל חייהם ומבלים כמות מגוחכת של זמן בבית שלי. זה האינטראקציה הארוכה ביותר שהייתה לי אי פעם עם מישהו מהם. הוא, הוא, הוא. צחקוק מוזר מאולץ וגבוה מגיע משמאלי. הסתכלתי הצידה ואפילו לא שמתי לב שקיילי עומדת לידי. היא הושיטה יד ושמה את ידה על החזה של קמרון. "אתה כל כך מצחיק מותק, סאם הוא אחד הלוחמים הטובים ביותר שיש לנו, אני בטוחה שהוא יכול לעשות את המהלך הזה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב שלו. אבא שלו פשוט היה נחמד לסיירה וס-סקיילר." היא פשוט נחנקה עם השם שלי? היא אף פעם לא באמת השתמשה בו קודם. אני בדרך כלל רק המילה המכוערת בשבילה. "זה לא הוגן כלפי זאבים נמוכים מכם." את מי היא קוראת זאב נמוך? אני יכולה להרגיש את השרירים שלי רועדים מהגירוי של הזאב שלי. אני מסתכלת למטה על הקרקע וממצמצת כמה פעמים כדי לוודא שהעיניים שלי לא משנות צבע, מה שמגלה שיש לי את הזאב שלי. קמרון לוקח נשימה איטית וחוזר צעד כמעט בלתי מורגש אחורה כשהתאום שלו מצטרף. "לא, אני די בטוח שסאם גרוע וצריך להתחיל מהיסודות שוב. אולי כדאי שנשלח אותו להתאמן עם הגורים לשבוע." דקוטה פורץ בצחוק ואחי מצטרף אליו הפעם. גם סיירה ואני מרשה לעצמי צחקוק. אני לא יכולה לעזור, הצחוקים שלהם מדבקים. זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שהרגשתי בנוח ליד אחי וחבריו וכנראה הפעם הראשונה אי פעם בסביבה ציבורית כמו בית הספר. אני שוברת קשר עין ומסתכלת הצידה, לוקחת כמה נשימות עמוקות כדי ליישב את דעתי סביב זה. אני מסתכלת בחזרה למעלה על אחי. מבט כאוב משהו מופיע בעיניו של אחי שאני לא ממש מצליחה לקרוא, האם הוא לא רוצה להיות כאן ולדבר איתי? המחשבה שהוא לא רוצה אותי לא צריכה לצרוב כל כך נורא, מכיוון שזה באמת הרגש המוצק היחיד שאני מקבלת ממנו אי פעם, אבל ליבי שוקע לתוך הבטן שלי. אני שוברת במהירות קשר עין ומסתכלת על הרצפה שוב. אני לא רוצה להרוויח עוד סטירות בשביל פטיש מוזר של מישהו על אחי. זכויות יוצרים ©️ 2023 מיס ל' כותבת והפקות אמבר מנטל "כמה שאני נהנית לצחוק על הבן שלך סאם כאן." היא טופחת על זרועו של סאם. "סקיילר הבטיחה לי קצת אוכל, בדיוק עמדנו לצאת לאכול, אם תסלחו לנו גברים." סיירה בעצם דוחפת אותנו דרך קיר הבחורים בגובה שישה מטר כאילו זה לא עניין גדול ומובילה אותי לכיוון החניון של מגרשי האימונים שם היא השאירה את המכונית שלה הבוקר. אני שומעת נחירה מאחורינו, אבל אני לא בטוחה מי זה היה ולא יכולה לחכות לצאת מכאן בהקדם האפשרי. "איך כבר יש לך מכונית?" אני שואלת, בידיעה שהיא עדיין לא בת 16. "הצלחתי להוציא רישיון מוקדם, באישור מיוחד מהאלפא כמובן." היא קורצת לי. "ההורים שלי תמיד היו כל כך עסוקים במחקר ועבודה בשביל מלך האלפא שהייתי צריכה דרך להתנייד. כל עוד אני לא נוסעת בשמחה או עושה משהו טיפשי אחר מאחורי ההגה, אני יכולה לשמור על הרישיון שלי." היא מושכת בכתפיה כאילו זה דבר נורמלי לחלוטין. יש לי תחושה שהיא יכולה לשכנע כל אחד כמעט בכל דבר בלי להתאמץ יותר מדי. "היי!" צעקה מאחורינו גורמת לשתינו להסתובב ממש לפני שאנחנו נכנסות למכונית שלה. "כמעט שכחתי, אתן באות למדורה הערב?" סאם רץ אלינו.