"אני באמת רוצה לדעת איך השגת את המהירות הזאת. והתנועות שלך טובות יותר ממה שראיתי בכמה ממחנות הלוחמים בבית." העיניים שלי ננעצות בשלה, גבותיי מקומטות, היא סתם נחמדה עכשיו. "אממ, בסדר. אני פשוט מתאמנת הרבה, זה הכל." לא הכרתי אותה מספיק כדי לספר לה על קבלת הזאב שלי כל כך מוקדם, וזה חלק מהסיבה שאני כל כך מהירה. רוב הילדים מקבלים אותם מתישהו בין השנים השנייה והשלישית. האלפות הצעירות ואחי ושאר החבר'ה קיבלו את שלהם באמצע השנה הראשונה שלהם, וזה אופייני לזאבים חזקים בדרגה גבוהה. אני קיבלתי את שלי בסוף השנה השמינית שלי, וזה נדיר והוציא אותי מדעתי, מכיוון שזה לא היה הרבה זמן אחרי החבר'ה וגם אם יש לי דם בטא, אני לא ממש חברה בדירוג, וגם לא סביר שאהיה אחת. כשסיפרתי לדלתא קייל הוא הביא אותי ללונה אווה והיא עוזרת לי מאז. "היי, סקיי, הנה." אני מביטה לראות את דלתא קייל רץ לאט לכיווננו עם משהו קטן בידו. "החולצה שלך עלתה קצת בגב, אני חושב שפתחת את אחת הפציעות האחרונות שלך." הוא מסתכל עליי במבט מצפה ואני מחזירה לו את אותו מבט. אני לא הולכת לנהל את השיחה הזאת מול הלא-מבוגר הראשון שמדבר איתי מזה שנים. הילדה החדשה לא מכירה אותי ואני לא רוצה להבהיל אותה. אני לוקחת את המיכל הקטן. "תודה דלתא, יש עוד משהו?" המבט שלו אומר לי שהוא לא מעריך את הגישה שלי וכן, יש לו הרבה יותר מה שהוא רוצה להגיד. הוא מצליב את זרועותיו הענקיות על חזהו ומנסה להיראות מאיים. הבעיה היא, שזה עובד על כולם חוץ ממני. "לא עכשיו, בסדר? אני מבטיחה שאסביר אחר כך." אני מקשרת מחשבות. אני חייבת לתת לו משהו אחרת הוא ימשיך להטריד אותי. "בסדר, כשאר אני אגלה מי עושה את זה, יהיה גיהנום לשלם." "בגלל זה אתה לא תגלה. יש לך דברים גדולים יותר לדאוג להם מאשר בריונים קטנוניים בבית הספר שכל כך חלשים שהם צריכים להשתמש באבקת כסף כדי לגרום לכאב." הוא משמיע נהמה נשמעת ואני יכולה להרגיש את ההילה שלו כדלתא זורמת ממנו. כולם עוצרים ומסתכלים עלינו. לא הייתי צריכה להוציא את פיסת המידע הזאת. כל מי שאינו אלפא, בטא, גמא או דלתא מדרג מטה את ראשם למטה ולצד בתכניעה. הזאב שלי מרגיש את הכוח ומכיר בכך שהוא, כמבוגר עם דרגה מלאה, חזק יותר ממני, אבל דם הבטא שלי מאפשר לי להילחם בזה. אני לא שוברת קשר עין. אין לו מושג כמה חזק הזאב שלי עושה אותי, אבל אני לא יכולה להיכנע. הזאב שלי והגאווה שלי לא יתנו לי. אני כן שמה לב שסיירה גם מסוגלת להילחם בתכניעה המלאה. הסנטר שלה עדיין מורם, אבל עיניה מושפלות בהערכה. אני תוהה באיזו דרגה היא נמצאת בלהקה שלה? "מה עושים תלמידי תיכון עם אבקת כסף? זה משמש כטקטיקת חקירה ועינויים מזעזעת יותר. את צריכה להגיד לי מי זה, סקיי, עכשיו! זה כבר לא משחק." הוא רותח, אני יכולה להרגיש את זה קורן ממנו בגלים. "לא! טיפלתי בזה ואני לא אתן לך לגרום ליותר צרות על ידי התערבות. זה גורם לי להיראות חלשה ואני כבר מטרה, אתה רק תחמיר את זה. בכל פעם שמישהו מנסה לעזור, זה רק מחמיר את המצב." לפני שהוא הספיק להגיב הסתובבתי והלכתי לכיוון חדרי ההלבשה כדי להתקלח ולהתכונן לבית הספר. סיירה פשוט הלכה אחריי ולא אמרה דבר על תחרות המבטים שניהלתי זה עתה עם המאמן הראשי שלנו. הלכתי ללוקר שלי ותפסתי את הדברים למקלחת. אני לוקחת את כל הדברים שלי לתא הרחוק ביותר וסוגרת את הווילון החיצוני. אני מניחה את הבגדים והמגבת שלי על הספסל באזור ההחלפה הקטן ממש מחוץ לתא המקלחת לפני שאני פותחת את המים חמים כמו שהגוף שלי יכול לסבול ונכנסת וסוגרת את וילון המקלחת. אני אוהבת את המחסום הכפול, אני אף פעם לא מתחלפת בחוץ, אני לא רוצה שאף אחד יראה את החבורות והחתכים על הגוף שלי, במיוחד עכשיו עם המלקות על הגב שלי שלוקח להן נצח להחלים בגלל שקיילי שפשפה אבקת כסף לתוכן אחרי שהצליפו בי. קייל צדק, עם זאת, יכולתי להרגיש את הצריבה של המים החמים על הפצע הפתוח וצפיתי בדם זורם במורד הניקוז וצובע את המים בוורוד. ברגע שסיימתי להתקלח הושטתי את ידי מחוץ לווילון כדי לתפוס את המגבת שלי, ולא לקחתי שום סיכון להיראות ועטפתי את עצמי יפה והדוק. ברגע שהרגשתי שאני מכוסה לגמרי פתחתי את הווילון רק כדי לקפוץ ולצעוק "אוי, לעזאזל! אל תעשי את זה!" סיירה פשוט צחקה עליי ונשענה על הקיר כאילו זה הדבר הכי נורמלי לפלוש לפרטיות של מישהו במצב התגנבות. "שכחת את זה, ואולי תצטרכי עזרה בלשים את זה, חלק מהחתכים האלה נמצאים במקומות שקשה להגיע אליהם." היא לוחשת לי ואז מסובבת את האצבע שלה ומסמנת לי להסתובב כאילו הדיון נגמר. אני לא זזה, רק בוהה בה. "אני הולכת לעזור לך בין אם תשתפי פעולה ובין אם לא, אז זה יחסוך לנו קצת זמן, אם פשוט תתני לי לעזור לך מרצון." היא פשוט בוהה בי בלי למצמץ. "אני לא הולכת לשאול שאלות, עדיין." המבט הנחוש שלה לא משתנה. Copyright ©️ 2023 Miss L Writes and Ember Mantel Productions אוקיי, עזרה זה מה שיהיה. הרפיתי את המגבת שלי וחשפתי את הגב שלי שם היו חמש עשרה מלקות. חמשת הוותיקות ביותר היו מחמש עשרה דקות הזמן שבזבזתי בשאילת שאלה בשיעור היסטוריה, מה שגרם לנו לרשום הערות נוספות ולערוך בוחן פתע. למרות שהמורה שלנו הזכירה את הבוחן יום קודם לכן והפכה אותו לבוחן 'ידוע'. לא היה מה לדבר עם קיילי זועמת. עשרת החדשות ביותר קרו בסוף השנה שעברה, ממש אחרי שהחבר'ה קיבלו את הזאבים שלהם. אני מניחה שזה העלה את גורם הסלבריטאות שלהם ואני שואלת את אחי שאלה בזמן שעמדתי ליד שאר החבר'ה היה קרוב מדי. כנראה שזה פשע שדינו עונש להיות במרחב האישי של אנשים שטובים ממך. אם סיירה הופתעה או נגעלת היא לא אמרה כלום. היא הייתה סופר עדינה, מרחה את הקרם על כל חתך בגב שלי. "יש כאן כמה שהם ישנים יותר, אבל הקרם עשוי לעזור להיפטר מחלק מרקמת הצלקת. אני בטוחה שההורים שלי יכולים לתת לנו משהו חזק יותר –" "לא! אני מטפלת בזה, אני מבטיחה. את לא צריכה לספר להורים שלך. תודה בכל זאת." לא רציתי להיות גסה, היא רק ניסתה לעזור, אבל לא הייתי הולכת לתת לקיילי את הרעיון שאני חלשה מדי לקחת את מה שנקרא העונשים שלה ואם אני אתן לסיירה לדבר עם ההורים שלה על זה, האפשרות שזה יגיע לאלפא וללונה ומי יודע למי עוד. ככל שפחות אנשים יודעים, כך טוב יותר בשבילי. "אם את אומרת. בכל מקרה, אני צריכה שמישהו יראה לי את בית הספר, את בעניין?" היא שינתה את הנושא כל כך בפתאומיות שכמעט קיבלתי צליפת שוט. "אה בטח, תני לי להתלבש ואז נוכל ללכת ולקבל את המערכת שלך." היא לא הבינה את הרמז לצאת החוצה ונאלצתי להתלבש במגושם מתחת למגבת שלי. אני די בטוחה שהיא יודעת שהיא גורמת לי להיות לא נוחה. יצאנו לכיוון בית הספר שהיה במרחק של רחוב אחד ממגרשי האימונים. לקחתי את סיירה למשרד הראשי והצגתי אותה למזכירה שסידרה לה את כל המערכת שלה, הלוקר והקוד, ואז יצאנו לסייר בבית הספר מכיוון שהקפדמנו להקדים בכ-45 דקות. רוב הילדים הלכו הביתה אחרי האימונים. פשוט גיליתי שבילוי עם דלתא קייל או בחדר ההלבשה שומר עליי בטוחה מקיילי קצת יותר זמן. גיליתי שסיירה ואני בכמה שיעורים ביחד, היא מבוגרת ממני בשנה, כמו החבר'ה, אבל לקחתי כמה שיעורים מתקדמים, שבבית הספר שלי פשוט אומר 'הכיתה הבאה למעלה'. "אז שני השיעורים הראשונים שלנו ביחד לפחות, זה יהפוך את העניינים להרבה יותר כיפיים." היא אומרת עם ציוץ שמח קטן בקולה. "את תצטרכי להצביע על כל האנשים שצריך להכיר וממי להתרחק." "אה, אני לא חושבת שאני האדם לעשות את זה. אני נוטה להסתגר בעצמי ולהשתלב ברקע ככל האפשר. אני לא פופולרית בכלל ונמנעת מהזירה החברתית כאילו זאת העבודה שלי." אמרתי כשהגענו לכיתה הראשונה של היום והלכתי לחלק האחורי של החדר כדי לתפוס את המושב הרגיל שלי. היא רק נאנחה בתגובה, אבל לא אמרה כלום ועקבה אחריי חזרה.