קמתי והתחלתי להתרחק לכיוון השביל המוביל לחצר בית הלהקה. העיניים והראש שלי כאבו מלִבְכּוֹת כל כך הרבה הלילה. אני צריכה לישון ואז לחזור לחיים שלי, כמו שהיו לפני שהחבר'ה הסתערו פנימה והחליטו שפתאום הם צריכים להיות חלק מהם. "סקיי, חכי," קורא מתיאו, רץ אחרי. "סיימתי להיום, בבקשה רק תני לי ללכת," אני אומרת בחולשה וממשיכה בדרכי במעלה השביל, אבל מאטה. הזאבה שלי עדיין מעכבת אותי מסיבה כלשהי ואני עייפה מכדי