"ידעת? נתת אותי לגבר אחר?" הייתה רק שתיקה בצד השני של הקו. "מה לעזאזל, חוזה!" היא מעולם לא צעקה על חוזה לפני כן, מכיוון שדודתה אמרה לה להיות מכבדת. היא רצתה להשליך את ראשה לאחור בצחוק על המחשבה עכשיו. "זה היה רק ​​עסקים, מותק. ואם את הולכת להיות אשתי, אז זו החובה שלך לעזור לי", הוא השיב בביטחון. "האם יש צורך לחקור אותי בנימה כזו?" הוא המשיך. "איפה אלסה היפה והטובה שלי? לאן היא נעלמה?" היא הרגישה את הסכין מסתובבת בבטן שלה. זה היה רגיל שחוזה מדי פעם שוכר מלוות או קונה מתנות יקרות כדי להרשים לקוחות, אבל היא מעולם לא חשבה שהיא תהיה אחת מהן. חוזה לא מצא תשובה בטלפון במשך זמן רב, אז הוא ריכך את קולו. "אלסה, למה עזבת כל כך מהר? עשית משהו כדי לפגוע בו?" אלסה חרקה שיניים. היא לא יכלה להאמין שהגבר המגעיל הזה הוא בעצם הארוס שלה! היא שנאה אותו והמילים שלו היו כמו פגיונות שדוקרים את ליבה. "חוזה," היא אמרה, קולה רועד "זה נגמר בינינו." חוזה הידק את הטלפון בידו. הוא מעולם לא ציפה שהיא תעז לעזוב אותו, "נגמר? הא!" הוא נבח. "איך את מעיזה להיפרד ממני? תסתכלי על עצמך, את זונה. אין לך משפחה, אין לך כסף ואין לך עבודה. חלקתי איתך כל מה שהיה לי, הכל! את צריכה להשתחוות לי ולהיות אסירת תודה שאני נותן לך להישאר לצידי. ועכשיו את הולכת לעזוב אותי? הסדנה של דוד שלך הייתה נסגרת מזמן אלמלא אני. אם את רוצה לעזוב, תמשיכי!" הוא השתולל. "אני לא אתחנן. גרמתי לך לישון עם גבר, מה קרה? אני אפילו לא מתנגד, אבל עכשיו את רוצה לעזוב אותי!" אז ככה הוא ראה אותה, עלוקה שהשמינה מהעבודה הקשה שלו. הוא חשב שהוא הבעלים שלה. כמה שהוא טעה. צמרמורת זחלה על אלסה מקצה ליבה לכל גופה. היא כפתה חיוך: "זה נהדר. שנינו מסכימים שזה נגמר. החתונה מבוטלת." חוזה השתנק, "החלטת? אני אתן לך עוד הזדמנות אחת -." "לא, תודה. קח את ההזדמנות שלך ותדחוף אותה." אלסה ניתקה את הטלפון ונכנסה לחנות. "חפיסת מרלבורו לייטס, תודה." היא מסרה חלק מהכסף שלה. היא התחבאה בפינה, הדליקה סיגריה, התמוטטה על הקיר ובכתה. מבעד לעשן, היא יכלה לראות במעורפל את הרחוב בחוץ. בני נוער ציירו גרפיטי על הקיר. כמה זונות מכרו את גופן לאורך המדרכה. מכוניות על הכביש חיכו שהרמזור יהפוך לירוק. הרחוב היה תוסס ורועש. אבל היא הרגישה כל כך בודדה. היא לא שמה לב שלמבורגיני שחורה ומלוטשת חיכתה בשקט בתנועה. דמות נאה נשענה במושב האחורי, בוהה בה בעומק מבעד לחלון הפתוח למחצה. אחרי אותו בוקר פרוע ליד הבריכה, בריאן חזר לעצמו הרגוע והאלגנטי, לבוש בחליפת ארמני שחורה משובחת, תחושת קרירות מסתתרת בעיניו האפורות. הוא עבד ונסע לחו"ל שנים רבות ולא דאג למשפחה. גם לא שם לב לנישואי האחיין שלו ולא ידע דבר על ארוסתו של האחיין שלו. הכל היה תמוה בעיניו. שומר הראש שלו, גרווד, היה גוש של איש. הוא נשען אל אוזנו: "אדוני, קוראים לנערה אלסה שולץ, בת 21 והיא הייתה מאורסת לחוזה כילדה כדי לבסס את עסקי המשפחה יחד. אבל בקרוב כל העניין השתבש לאחר שאביה נפטר והיא אומצה על ידי דודה, פטריק שולץ. היא מתפרנסת כיום כדוגמנית. מר שולץ הציע את נישואיהם כשהיא הגיעה לבגרות, והם היו אמורים להתחתן בחודש הבא." עשרים ואחת... צעירה מדי כדי לצאת מבית הספר. למה את ממהרת כל כך, אלסה? בריאן נחר, "אז מה העניין בין השולצים ליונטצים?" גרווד המשיך, "פטריק שולץ הקים סדנה ששורדת רק כספק של החברה של מר יונץ. אני מניח שבגלל זה מר שולץ להוט להשיא אותה לחלאה חוזה." עיניו של בריאן התכהו מעט. אז זה מה שהניע אותם. כל מה שעניין את השולץ היה כסף - הכסף של האחיין שלו. הוא שמע קודם לכן שאלסה נפרדה מחוזה. היה לה אומץ. האומץ והנחישות שלה איכשהו הזכירו לו נערה שהוא הכיר פעם. הוא חייך, ונזכר בעורף הרך שלה כשהוא רכב עליה מאחור. גרוגרתו זזה קלות. *** אליסה ירדה מהאוטובוס בפרברים הירוקים של לוס אנג'לס. היה חשוך וקריר בחוץ, עצי האלון הגבוהים רשפו ברוח. היא אספה את זרועותיה סביב עצמה, רועדת בבגדיה עדיין לחים. כל גופה כאב, כפות רגליה כואבות ונפוחות, וחבורות סגולות על צווארה במקום בו הוא אנס אותה. היא מעדה במעלה הכניסה, מותשת. היא נקשה על הדלת. בת דודתה, דודתה ודודה צפו בטלוויזיה בסלון. לפתע היא הרגישה שהביטחון העצמי שלה מתרוקן. כל הכעס והמרירות שהניעו אותה לשם לכאן שככו בנשימה אחת, רועדת. ברגע אחד היא הבינה שהיא תצטרך להתמודד עם ההשלכות של מה שקרה היום. הדלת נפתחה. היא חייכה בחולשה, דמעות בעיניה. "דוד, דודה, חזרתי." דודתה עמדה בפתח הדלת בחלוק לילה ורוד. "הנה את! נפרדת מחוזה? מה לעזאזל חשבת לעצמך!"