טריסטן כשצלצלו הפעמונים והכריזו על שובם של חבריי הלוחמים הנאמנים, הרגשתי את לבי פועם במהירות. הזאב שלי החל לפסוע בחרדה מצד לצד. "מאיה חוזרת!" הוא נהם בתודעתי. "תירגע! היא בטח עדיין פגועה מאיתנו." השבתי לו, "וזה הכל באשמתך! אמרתי לך לסרב לקשר עם קאלי לנוקס..." גלגלתי את עיניי כשגעש, "תפסיק לדבר ותירגע!" חלפו קצת יותר משש שנים מאז שעזבה זהרה, וניתקה כל קשר בינינו, אבל החזרתה גרמה לזאב שלי להתלהב. דוהאן, הזאב שלי, היה מקושר לחלוטין לזאבת של זהרה מאז ילדותנו. הם נהגו לרוץ יחד ביער ובחוות סביב הממלכה. סידרתי את בגדיי כשהמתנתי שקיידן ייכנס וימסור לי את דו"ח המשימה. מאז שאבי נפל מחסד בגלל קללתו, לא היה לי למי לפנות. פניו היו מעוותות לחלוטין בגלל ההשתנות המתמדת לחיה, והוא הלך ונאבד יותר ויותר בחיה שלו עצמו, ללא שליטה על הזאב שלו. זה גרם לי לוודא שהוא ישתגע כשהוא נעול במגדל למען בטיחותו ובטיחותם של שאר בני הממלכה, ואהרוג אותו כשלא תהיה ברירה אחרת, אבל מכשפה חזקה מהצפון הבטיחה לי שלזהרה רדקליף יהיה הפתרון לכך. אז שלחתי להביא אותה. "אלפא טריסטן." אמר קיידן בחצי קריאה, "שלום, קיידן! דו"ח." הוא חייך אליי והצביע על דלת האולם הראשי, "אני חייב לומר שהיא לא שמחה בכלל לבוא..." הוא נאנח, "אבל להביא אותה לכאן היה קל כי היא חיה לבד." הרמתי גבות בסקרנות. האם מעולם לא היה לה אף אחד? "אני מקווה שכן." אמר הזאב הנלהב שלי. "איפה היא?" שאלתי באגביות, "עדיין ישנה בחדרה." "אני אראה אותה." אמרתי כשאני עדיין מסתכל על הדלת, "תודה על שירותך, קיידן." הוא השתחווה ויצא למגרש האימונים. עליתי במדרגות והרגשתי אנרגיה צפופה ממלאת אותי. סובבתי את ידית הדלת וראיתי אותה יושבת על המיטה. ליבי החל לפעום כל כך חזק שחשבתי שהוא יתפוצץ. ואז הרגשתי משהו משתנה באוויר, דין וחשבון, התעוררות. ריח של יער, אפרסק ונענע פלש לנחירי, והשאיר אותי מסוחרר. "שלי!" הקול של... זיהיתי את זהרה בעוצמה כזו, כאילו הגוף שלי ידע שהיא שלי. וכל מה שרציתי באותו רגע היה לרוץ אליה ולחבק אותה חזק. לסמן אותה. וידעתי שאני לא יכול לעשות את זה, לא אחרי מה שעשיתי. הלכתי קצת יותר רחוק, והגעתי אליה. לקחתי נשימה עמוקה כדי להרגיש את הריח שלה ולאשר שאני לא משתגע. למרות שלא באופן רטורי, הזאב שלי כן. "שלי," נהם הזאב שלי, כל כך חזק וחייתי שהשתכרתי מזה בקלות. "שלי! שלי!" היא פקחה את עיניה מבוהלת. שיניי התחדדו, חתכו את הבשר והפכו לניבים שקרעו את שפתיי. נהמתי וידעתי שהנקבה הקטנה שלי יכולה לשמוע אותי, להרגיש אותי. היא התפתלה במיטה, מנסה לא להשתגע מהעוצמה של הקשר. "תרחק!" היא צעקה. אבל לא יכולתי. גם אם הייתי רוצה, הזאב שלי לא היה מרשה את זה. לא שוב. הוא היה רכושני, קנאי ולא רצה שאף אחד אחר יגע בבת זוגתו. "שלי!" נהמתי שוב, תוך שימוש בקול הפקודה שלי. היא עצמה את עיניה כל כך חזק שנראה היה שכואב לה, הניעה את ראשה מצד לצד. "לא!" היא נהמה בחזרה, בוהה בי בעיניים צהובות וניבים חשופים גם כן, "אתה לא הולך להשתמש בקול הפקודה שלך עליי! צא!" שאפתי שוב פנימה והרחתי גבר אחר על זהרה, וזה הכעיס אותי. מה זה? הריח הזה... "גבר אחר נגע בה!" נהם הזאב שלי בשקט, ורצה להרחיק כל מי שמאיים על הקשר שלנו. למרות שהיינו לבד. "את נשואה?" שאלתי בגועל. היא הסתובבה. "זה לא עניינך. אין לך זכות לדעת עליי כלום." היא נהמה כל כך חזק ומגרונה שכאבו לי האוזניים. היה עליה ריח אחר. זה לא היה מהלהקה שלי. זה לא היה חזק. אבל זה היה עליה. זזתי מספיק מהר כדי לעמוד פנים אל פנים מולה. "כבת זוגתי, זה בהחלט ענייני. אם גבר אחר מנסה להתקרב אלייך, זה איום על מערכת היחסים שלנו." היא צחקה בקול רם, "אני לא חייבת לך כלום. אני לא שלך. גם אם הגורל אמר באופן אירוני אחרת. שברת לי את הלב. ניפצת אותי." בתוך תוכי, ידעתי שאין לי את הזכות הזאת. לעזאזל. לא הייתה לי את הזכות הזאת, אבל היא הייתה שלי. ההזדמנות השנייה שלי, בת הזוג שנועדה לי. ידעתי שזה לא הגיוני, שלזהרה חופש לבחור את מי שהיא רוצה. אבל רכושנות השתלטה עליי, ולא יכולתי לשלוט באינסטינקט החייתי שלי. הרגשתי את הזאב שלי על הקצה. טפרים התחילו להחליף ציפורניים, וגרמו לדם לזרום במורד הצדדים. רציתי להרחיק כל מי שיכול לקחת אותה ממני, גם אם זה אומר שאצטרך להילחם עד המוות עבורה. ההזדמנות השנייה שלי. "צא!" היא צעקה שוב. לקחתי נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את הזאב שלי. הטיתי את ראשי לאחור וצעקתי, קולי הגיע ליער שמאחורי הטירה. "שלי!" הזאב שלי נהם שוב בתודעתי, "תירגע או שהיא לא תשמע אותנו." השבתי לו בחזרה, והרגשתי את הניבים נסוגים. זהרה עדיין ישבה, טפריה החדים חותכים את הסדינים, ועיניה הצהובות בוהות בי. "צא!" היא אמרה שוב, "לא מספיק שפגעת לי בלב וחטפת אותי?" היא עיוותה את פניה והקישה בלשונה, "אני לא שלך." לקחתי נשימה עמוקה, ארוכה וכבדה, והנחתי לכתפיי ליפול לצדדים. זה היה כואב לשמוע שהיא לא רוצה אותי, אבל אם האלה נתנה לי הזדמנות שנייה, אני אקח אותה. נשארנו בשקט זמן רב. היא עדיין בהתה בי בכעס. "מה אתה רוצה ממני? למה הבאת אותי לכאן?" אמרה קצת יותר רגועה, "אני צריכה את עזרתך. אבא שלי חולה מאוד, ואני לא יודעת מה עוד לעשות!" "למה שאני אעזור לך? הרגע חטפת אותי!" היא השתוללה. "אני יודע שעשיתי טעות, אבל אני נואש." אמרתי, והקשתי בלשוני, עייף מכדי להתווכח יותר. "היית באה לכאן אם פשוט הייתי מזמין אותך?" היא הניעה את ראשה בשלילה. "לא הייתה דרך אחרת... בבקשה, את האדם היחיד שיכול לעזור לאבא שלי." היא המשיכה לבהות בי, עיניה הכחולות והבהירות מצומצמות. "אני לא יכולה להישאר הרבה זמן…" היא מלמלה, והביטה הצידה לעבר החלון, "אבל אני אראה מה אני יכולה לעשות... בשביל אלפא דמיאן."