זַהָרָה "אִמָּא!" זה היה קולו של קָאלְם, צעקה חזקה וצורמנית שהדהדה באוזניי בפאניקה מוחשית. "אִמָּא! הוא הולך להרוג אותנו!" הלוחם הקטן שלי, אדום השיער, ילל בשקט, דמעות זולגות על פניו. "בואי מהר, אִמָּא... חשוך וריק כאן." "אני באה, קָאלְם," לחשתי, והוא הביט למעלה, מחפש את נוכחותי בחדר החשוך. "אִמָּא?" עיניו של קָאלְם נצצו בדמעות כשניסיתי לגעת בפניו, אך לא הצלחתי להגיע אליו. "הישאר חזק, אהובי. אִמָּא