זהרה ברגע שסיימנו את עבודתנו באגף הרפואי, אני וסיינה חזרנו לטירה. בטא גרה בקרבת מקום, אז היא החליטה ללוות אותי. הרגשתי קצת יותר בנוח איתה אחרי השיחה שניהלנו, כיוון שעכשיו הבנתי את המצב שבו היא נמצאת. "את תמיד עוזרת לחולים בלהקה?" שאלתי, בניסיון לשבור את השתיקה הקפואה בדרך. סיינה חייכה במבוכה, "לפעמים. עשיתי קורס סיעוד עם בני אדם." "זה מעורר הערצה," עניתי, מחייכת באמת לנכונותה של סיינה להתאים את הי