האם אי פעם הרגשתם כאילו הלב שלכם הוכנס למטחנת בשר? ככה אני מרגישה עכשיו כשאני מסתכלת עליהם. אני מרגישה שהלב שלי נקרע לרסיסים. אם הייתי יכולה לקחת את האיבר חסר התועלת הזה ולזרוק אותו הצידה, הייתי עושה זאת. כי הכאב שקורע אותי היה בלתי נתפס. רציתי לברוח. להסיט את מבטי, אבל לא יכולתי. עיני היו נעוצות בהם ולא משנה כמה רציתי להסיט אותן, זה היה כאילו הן הודבקו לשם. לסצנה האוהבת שהתנגנה לפניי. אני צופה בהם נפרדים. עיניו של רואן מתרככות כשהוא בוהה באהבת חייו. אני ממשיכה לצפות כשהוא אוחז את פניה בידיו. הוא מקרב אותה אליו. הוא לא מנשק אותה, רק מניח את מצחו על שלה. הוא נראה שלֵו. כאילו הוא סוף סוף בבית אחרי זמן רב. כאילו הוא סוף סוף שלם. 'התגעגעתי אלייך' אני קוראת את המילים המופיעות על שפתיו. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה ביניהם עכשיו אם הם היו נפגשים בנסיבות אחרות. אם הם היו נפגשים כשהיינו עדיין נשואים. האם הוא היה בוגד בי? חלק ממני רוצה להכחיש את המחשבה הזו, אבל אני לא יכולה להיות בטוחה. אחרי הכל, מדובר באמה. רואן היה הולך לגיהנום וחזרה בשבילה. לא מסוגלת לשאת זאת יותר. אני קמה וממהרת החוצה. ברגע שאני יוצאת החוצה הדמעות מתחילות לנשור. זה כאב לעזאזל ולא ידעתי איך להקהות או לעצור את הכאב. אבל את מי יכולתי להאשים? אני זו שאשמה בכך שהתאהבתי בגבר שלא שייך לי. "בבקשה תגרום לזה להיפסק. תגרום לכאב להיפסק" אני מתחננת לכל כוח עליון שנמצא שם כדי להקשיב לי. אבל אין תשובה. אין הקלה. ידי נשלחות לחזה שלי. אני מרגישה שהחזה שלי מתכווץ. לא הצלחתי להכניס מספיק אוויר לריאות שלי לא משנה מה ניסיתי. הרגשתי שאני גוססת לאט לאט. נמוגה לאט לאט. "זה מה שקורה כשאת רוצה גבר שלא שייך לך" קולו המלגלג חודר את הערפל. "מה אתה רוצה טראוויס... אם אתה כאן כדי ללעוג לי או להזהיר אותי להתרחק מהאחות הקטנה היקרה שלך, אז אתה יכול להחזיר את התחת שלך לבית החולים שבו המשפחה שלך נמצאת. אין כאן שום דבר בשבילך" אני מנגבת את עיני המוכתמות מדמעות ומחזירה את המסכה שלי למקומה. אני לא אתן לו לראות אותי בוכה. אני לא אתן להם את ההזדמנות לראות אותי נשברת. הוא מופתע מדבריי. ההלם חרוט על פניו. אני מניחה שהוא מעולם לא ציפה שאענה לו בחזרה. "רק רציתי לוודא שתביני שרואן תמיד היה שייך לאמה. האנוכיות שלך הרחיקה אותו ממנה, אבל עכשיו הם יכולים להיות ביחד. אני מקווה שלא תפריעי לאושר שלהם. הם כבר מזמן צריכים להיות ביחד" אני משמיעה צחוק סרקסטי. "אה, אל תדאג, אני לא אפריע לאף אחד יותר לעולם. אחרי זה, אף אחד מכם לא יצטרך לראות או לסבול אותי יותר" אני ממלמלת במרירות. הוא בוהה בי. גבותיו מצומקות בבלבול. "מה זאת אומרת?" הייתי עייפה וכל מה שרציתי היה ללכת לישון ולשכוח שהיום הזה אי פעם קרה. אני אבכה עד שאירדם ואז אתעורר בתחושה רעננה ומוכנה להתמודד עם הימים הבאים. "תגיד לאמא שאני אבוא לעזור בהכנות לקבורה, זה אם היא בכלל רוצה את העזרה שלי. ותגיד לאחותך דרישת שלום ממני" עם זאת, אני הולכת משם. פונה לכיוון המכונית שלי. אני יכולה לשמוע את טראוויס קורא בשמי אבל אני לא טורחת להסתובב. רק רציתי ללכת הביתה ולהישבר בשקט. אני נכנסת למכונית שלי ונוהגת הביתה. רואן אמר לי שנוח נמצא עם אמא שלו. לא רציתי להתמודד עדיין עם עוד אדם ששונא אותי. הוא היה בטוח, אז אני פשוט אאסוף אותו מחר. אני מגיעה הביתה בזמן שיא. להיות שם לבד רק הזכיר לי כמה אני באמת לבד. אין לי אף אחד שינחם אותי או ישמור עליי. אף אחד שיאהב אותי. אין לי אף אחד מלבד נוח. דמעות טריות מתחילות לנשור על פניי. אני כל כך עייפה מלִבְכות, אבל אני לא מצליחה להפסיק. הלוואי שיכולתי לחזור בזמן ולשנות דברים. אולי עכשיו הייתי נשואה לגבר שבאמת אוהב אותי. אבל זה מה שקורה עם העבר. ברגע שזה קרה, אי אפשר לשנות את זה לעולם. ***************************** עברו שלושה ימים מאז שאבא נפטר וכולם בסערה. זה בא כהלם לכולם. הוא היה אדם ידוע ואהוב. אז כולם חשו את האובדן שלו. לא ראיתי את רואן מאז אותו יום. הוא התקשר כמה פעמים, אבל התעלמתי מהשיחות שלו. הוא בטח היה כולו מאוהב בזרועותיה של אמה עכשיו. היא בטח אפילו עברה לגור איתו כבר. לא הייתי צריכה שהוא ישפשף את זה בפניי. מנערת את המחשבות המרות האלה, אני מתמקדת בסגירת הרוכסן של השמלה השחורה שלי. "אמא?" קולו של נוח מגיע מאחוריי. אני מסתובבת כדי למצוא אותו עם דמעות בעיניו. אני כורעת ברך כדי להיות בגובה העיניים שלו. "מה קרה אהובי?" אני שואלת אותו. "אני מתגעגע אליו כל כך. היינו אמורים ללכת לדוג איתו בשבת הזאת" קולו נשבר והלב שלי נשבר מכאבו. ג'יימס שארפ אולי היה אבא נורא בשבילי, אבל הוא היה סבא נהדר לבן שלי. אני מחבקת את נוח אל חזי ולוחשת מילות ניחומים כשהדמעות שלו ספוגות בשמלה שלי. "אני יודעת שאתה מתגעגע אליו, אבל הוא עם מלאכים עכשיו והוא תמיד ישמור עליך מלמעלה. זכור שהוא לעולם לא יכול להיעלם באמת כי הוא חי כאן..." אני נוגעת בחזה שלו. "וכאן" אני נוגעת בראשו. "חוץ מזה, הוא לא היה רוצה שתבכה. אתה רוצה לגרום לו להיות עצוב?" אני שואלת בעדינות והוא מנענע את ראשו. "טוב, הנה מה שאנחנו הולכים לעשות. במקום להיות עצובים, אנחנו הולכים לזכור את כל הזיכרונות הנפלאים שהיו לנו איתו, בסדר?" יש לי מעט מאוד זיכרונות טובים איתו, אבל לנוח היו הרבה. אני הולכת לעזור לו להחזיק חזק באלה. "בסדר" אני מנגבת את הדמעות מפניו וקמה. אוספת את הארנק שלי, אני מושיטה לו את ידי. הוא לוקח אותה ומביט בי. "עכשיו, בוא נלך לתת לסבא שלך פרידה ראויה" הוא נותן לי חיוך קטן ועם זאת אנחנו עוזבים. הגיע הזמן להיפרד.