רואן משהו קורה בתוכך כשאתה רואה את גרושתך, אמו של בנך, נורית ומדממת על אדמת בית הקברות הקרה. משהו שמעולם לא חשבתי שאני ארגיש כלפי אווה. כשראיתי את האנשים עם האקדחים מכוונים אלינו, לא חשבתי לעזאזל. ידעתי שנוח בטוח עם ההורים שלי אז האינסטינקטים שלי השתלטו וצללתי לכיוון אמה. הייתי מת עבורה והייתי מוכן לעשות בדיוק את זה. הרגשתי הקלה כשהיורים ברחו אחרי שראו את המשטרה, אבל ההקלה שלי הייתה קצרת מועד כששאחד השוטרים צעק לאמבולנס. הסתובבתי ותהיתי מי נפגע, רק שלא ציפיתי שזו תהיה אווה ולראות אותה נפגעת כמעט הכניע אותי. היו רצף אירועים אחרי זה. האמבולנס הגיע והשוטר סירב לתת לאווה ללכת עד שווידא שהיא נמצאת בבטחה בזרועותיו המסוגלות של הרופא. התעצבנתי על הסרבנות שלו לתת לה ללכת, היא הייתה אשתי, כלומר גרושתי אבל יותר חשוב מכך התעצבנתי על עצמי. הייתי צריך להגן עליה. אם משהו גרוע יותר היה קורה לאווה, איך הייתי מסביר את זה לנוח? איך הייתי מצדיק את העובדה שנכשלתי בהגנה על אמו? אז הנה אני מסתובב הלוך ושוב בחדר ההמתנה. מודאג לעזאזל כי לא קיבלנו מילה מאז שאווה הובהלה לחדר המיון. אף אחד לא יצא כדי ליידע אותנו על הפרוגנוזה. "בבקשה שתהיה בסדר," לחשה קייט, אמה. זו הפעם הראשונה שאני שומע רגש בקולה כשהיא דיברה על אווה. אני מניח שאובדן בעלה ואז כמעט אובדן בתה ריכך אותה קצת. כולנו היינו כאן למעט נוח. טראוויס ישב ליד קייט שישבה ליד אמה. התיישבתי ולא הצלחתי לשלוט בחרדה שבתוכי. הייתי צריך שהיא תהיה בסדר למען נוח. המשכתי לומר לעצמי. אני לא יודע כמה זמן חיכינו, אבל כשהרמתי את מבטי ראיתי את אווה. היא הייתה ליד עמדת האחיות מוסרת ניירות. זרועה השמאלית הייתה במתלה כשהיא לקחה את כרטיס האשראי שלה ושמה אותו בתיק שלה. בקושי הצליחה להוציא את הטלפון שלה, תוך שהיא עדיין מחזיקה את התיק שלה. אפשר היה לראות שזו לא הייתה משימה קלה לפי המבט הזועף על פניה. "אווה," קראתי כשהיא עמדה לחלוף על פנינו. עיניה עדיין על הטלפון שלה. היא הרימה את מבטה. מיד שמתי לב שמשהו בה שונה. לא הצלחתי לשים את האצבע על זה אבל זה היה שם. "מה אתם עושים כאן, מישהו אחר נפגע?" היא שאלה. קולה שטוח ונטול כל רגש. "מה שלומך?" שאלה אמה במקום לענות. "למרבה הצער בשבילכם, אני עדיין לא מתה." תשובתה הפתיעה את כולם. לא רק בגלל איך שהיא ניסחה את זה, אלא בגלל כמה שזה היה קר. אני מחליט להתערב. "לאן את הולכת?" "הביתה," הייתה התשובה היחידה שלה. "היד שלך במתלה, את לא יכולה לנהוג," אני מנמק. "בגלל זה הזמנתי אובר." "אווה אנחנו צריכים לדבר. זה על אבא שלך," לוחשת קייט וגורמת לאווה לפנות לאמה. משהו היה חסר. יכולתי לראות את זה בעיניה. בקור היא בהתה באמה. "אני לא רואה מה זה קשור אליי, בפעם האחרונה שבדקתי, הוא לא ראה בי את בתו." אנחה נקרעה מגרונה של אמה אבל אווה לא שמה לב אליה. זה כאילו היא כיבתה את כל רגשותיה ולא השאירה מאחור שום דבר מלבד היכרות אכזרית. היא זזה לכיוון הדלת אבל אז עצרה. "איפה הבן שלי?" "בבית של אמא," ענה טראוויס. עיניו קודחות בה. היא נאנחה. "נראה שתקבל את השיחה הזאת אחרי הכל." "אני אסע אותך," הצעתי זה מזכה אותי במבט זועף מאמה אבל היא צריכה להבין. לא משנה המחלוקת שלי עם אווה, היא עדיין הייתה אמו של נוח והיא נפצעה. לא שוכח שהיא הייתה אשתי. באופן מפתיע אווה דוחה אותי. "אין צורך. אני אשתמש באובר כמו שתכננתי ואפגוש אותך שם." בלי לומר דבר נוסף, היא הסתובבה והלכה. אנחנו בוהים במקום שבו היא עמדה לפני רגע. בדרך כלל, היא הייתה קופצת על כל הזדמנות להיות קרובה אליי. אז כולנו הופתענו שהיא דחתה את הצעתי. "בואו נלך לפני שהיא מגיעה הביתה ועוזבת לפני שהייתה לנו הזדמנות לדבר," אומרת קייט בעדינות. קולה עדיין עצוב. נסענו לכאן יחד, אז כולנו קופצים לקדילאק אסקלייד שלי ונוסעים משם. שוברים כל הגבלת מהירות, אנחנו מגיעים לבית של קייט בדיוק בזמן כדי לראות את אווה סוגרת את הדלת מאחוריה. אני חונה את המכונית ויוצא. נכנסים לתוך הבית אנחנו מוצאים את ההורים שלי, גייב ואווה שבעצם התעלמה מהם. זה היה מוזר לראות את הצד הזה שלה. רוב הזמן היא הייתה מנסה לנהל שיחות קלות איתם גם כשהם התעלמו ממנה. "נוכל פשוט לסיים עם זה?" היא אומרת בעצבנות כשהיא מתיישבת. "ג'יימס בא אליי עם הצעה עסקית שהוא רצה לשתף איתי פעולה. הסכמתי כי חשבתי שזו השקעה טובה," התחלתי. "חתמנו על המסמכים הנדרשים וחשבנו שזו חברה מוצקה. מאוחר יותר הבנו שהחברה שייכת לכנופיית פשע. לא ג'יימס ולא אני רצינו שמשהו לא חוקי יגע בחברות שלנו. ידענו שזה יהיה בלתי נמנע אם נמשיך איתם אז מצאנו דרך לסיים את החוזה, ודיווחנו עליהם למשטרה." "אווקיי," אווה גררה את המילה, גבותיה היו מכווצות כאילו היא מבולבלת לאן זה מוביל. אני נאנח, כבר מרגיש מותש מהאירועים של היום. "מתברר שחברי הכנופיה היו בין המבוקשים ביותר, הם לא קיבלו טוב את זה שהדחנו אותם אז הם ירדו למחתרת. חשבנו שמכיוון שהמשטרה מעורבת הם ישמרו מרחק." קייט לקחה את זה משם. "הם התחילו לאיים על אבא שלך. הם הבטיחו לגרום לו לשלם ואז רדפו אחרי אשתו וילדיו. הם האשימו אותו כי הוא זה שניגש אליהם למרות שהוא לא ידע שהם מעורבים בעסקים לא חוקיים. חשבנו שהם מבלפים עם האיומים שלהם עד שהם ירו באבא שלך." טראוויס, גייב וההורים שלי כבר ידעו. אני מסתכל על אמה כדי למצוא הלם ופחד חרוטים על תווי פניה. ואז אני פונה לאווה ואותו מבט מת וקר עדיין על פניה. "אני לא רואה איך כל זה קשור אליי," קולה קר כשהיא מסתכלת עלינו. עיניה דוקרות אותנו כמו רסיסי קרח. היא קמה. "אני הולכת לקחת את נוח וללכת." "לעזאזל אווה, את לא לוקחת את זה ברצינות," אני אומר מבעד לשיניים חרוקות. היא לא ידעה מה זה אומר? כמה סכנה היא נמצאת בה. איך הדברים היום יכלו להסתיים בתכנון הלוויה שלה בהמשך? "אני כן וכמו שאמרתי אני לא רואה איך זה קשור אליי." טראוויס נהם כשהוא מציג את אותה תסכול שהרגשתי. "ירו בך היום... זה לא אמור לומר לך משהו?" היא בוהה בו. "כל מה שזה אומר לי זה שהייתי במקום הנכון בזמן הלא נכון." "אווה..." קייט הולכת לדבר אבל אווה קוטעת אותה. "לא. הם רדפו אחרי שלושתכם, לא אחרי. כולם בעיר הארורה הזאת יודעים שאף אחד מכם לא מחשיב אותי כחלק מהמשפחה הזאת, אז מה הטעם לרדוף אחרי מישהו שלא יהיה לו אכפת אם היא תמות?" מילותיה חתכו את האוויר והשאירו אותנו קרים. זה היה כל כך לא אופייני לה. מה לעזאזל? היא פונה להסתכל עליי. עיניה נטולות כל רגש. זה כאילו היא מתה מבפנים. משהו בדרך שבה היא הסתכלה עליי הטריד אותי. שנאתי שלא יכולתי לראות שום רגש בעיניה. "אם יש מישהי שאתה צריך לדאוג לה, מישהי שהבטיחות שלה צריכה להיות בראש סדר העדיפויות שלך אז זו האישה שלצידך. היא הייתה הנסיכה הקטנה המושלמת שלו, אז תפסיק לגרור אותי לכל הבלגן שהוא יצר," היא עוצרת ואז פונה אל השאר. בוהה בכל אחד ואחד מהם. "תפסיקו עם הדאגה המזויפת שלכם. אני לא צריכה את זה לעזאזל ואם יתברר שאני בסכנה אני אתמודד עם זה בעצמי. אני מעדיפה למות מאשר לקבל את ההגנה שלכם," היא מסיימת בגועל. אמה נאנחת ואנחנו בוהים בה בהפתעה. לא מסוגלים לזהות את האישה שעומדת מולנו. קייט נראית כאילו אווה סתרה לה זה עתה. אמה מזנקת ובוהה בה, מנסה להפחיד אותה. בעבר אווה הייתה נסוגה אבל לא הפעם. "תפסיקי להיות כל כך שרמוטה קטנה, כמו תמיד את רוצה שהכל יהיה עלייך," היא לוחשת וגורמת לאווה לצחוק בחוסר טון. "אני לא יודעת באיזה חור הסתתרת אחותי היקרה אבל שום דבר אף פעם לא עלי. זה תמיד את אבל זה לא מה שאנחנו דנים בו כרגע. חייתי בלי ההגנה של האנשים האלה כל עוד אני זוכרת, אני לא יודעת למה הם פתאום מתעניינים בבטיחות שלי. זה מזויף ואני מעדיפה לא שיהיו סביבי אנשים מזויפים... עכשיו אם תסלחו לי, אני צריכה ללכת הביתה." היא הסתובבה והתעלמה מאמה ומכל השאר כאילו לא היינו קיימים בכלל. לא האמנתי למילים שיצאו מפיה. היא דיברה עלינו כאילו היינו זרים לה לעזאזל. כאילו לא היינו כלום בשבילה. "נוח," היא צעקה ושניות לאחר מכן שמענו צעדים רצים. עד מהרה, בני הופיע בסלון. נאנחתו ההלם כשבהה באמו גרמה לי להרגיש כמו נבלה. "אמא, מה קרה ליד שלך?" הוא שאל רץ ומחבק אותה. היא נותנת לו חיבוק ביד אחת. "שום דבר אהובי, רק פגעתי ביד שלי בדלת והרופא היה צריך ליישר את זה." היא מלטפת את לחיו באהבה. המבט הקשה והקר נעלם לחלוטין כשהיא בוהה בבננו. "זה כואב?" "רק קצת אבל אני אהיה בסדר, עכשיו בוא, בוא נלך הביתה כדי שנוכל לאכול גלידה ולהתכרבל." זה מעלה חיוך גדול ויפה על שפתיו של נוח. פניו מאירות למשמע דברי אמו. אווה מנסה לשאת את תיק הגב שלו אבל נוח עוצר אותו. "יש לי את זה. אני ילד גדול עכשיו. תראה, כשנגיע הביתה אני אטפל בך ואנשק את הכאב שלך כמו שאת תמיד עושה איתי." אווה מחייכת. החיוך שלה משנה את כל פניה. ממיסה את הקרח שעטף אותה. כולנו בוהים באינטראקציה של האם והבן. לא מסוגלים להסיר את עינינו מההערצה שיש להם זה לזה. "האישה הזאת היא אחותך?" נוח משליך מבטים סקרניים לעבר אמה "לא. אין לי אחות," היא ענתה ואז אמרה משהו אחר מתחת לנשימתה. "וגם אין לי משפחה." אני לא חושב שהיינו אמורים לשמוע את החלק האחרון הזה אבל שמענו אם לשפוט לפי שאיפות האוויר החדות. אני פונה לנוח, תוהה אם הוא שמע מה שאווה אמרה אבל נראה שהוא לא כי הוא נופף לי. "ביי אבא." "ביי ילד," עניתי בצרידות. הוא נפרד לשלום מהשאר ואז הם הלכו. נשארנו בשקט כשכל אחד מאיתנו שקוע במחשבות. המשכתי לבהות בדלת, מבולבל מה לעזאזל קרה זה עתה. היחס המרוחק שלה ערער משהו בתוכי. מושך במיתרים לא ידועים עמוק בתוכי. זה היה צד של אווה שמעולם לא ראיתי. צד שהיה זר לכולי ולא אהבתי את זה לעזאזל.