אווה אני מתעוררת עם גב נוקשה וזרוע כואבת. אני במיטה עם נוח, מאחר שהוא סירב לעזוב אותי אחרי שסיימנו לצפות בטלוויזיה. אני מחייכת כשנזכרתי בו אומר שהוא לוקח את העבודה שלו ברצינות ושהוא ידאג לי כל הלילה. בקושי רב אני מצליחה להזיז אותו מבלי להעיר אותו. השעה הייתה בערך שמונה, והייתי צריכה להכין ארוחת בוקר לפני שהוא יתעורר. אחרי שעשיתי את שגרת הבוקר שלי, ירדתי למטה. עמדתי מחוץ למטבח זמן מה ותהיתי איך אצליח להכין ארוחת בוקר עם יד אחת. כשניגשתי להוציא את המצרכים הדרושים לפנקייקים, זיכרונות מאתמול הציפו את מוחי. כל מה שקרה נראה כל כך לא מציאותי, שחלק ממני תהה אם זה בכלל קרה. אלמלא העובדה שהכתף שלי הייתה חבושה והזרוע שלי הייתה במתלה, הייתי חושבת שזה היה סתם חלום רע. כשקמתי בבית החולים אחרי שהתעלפתי, נבהלתי. נדרשו גם הרופא וגם האחות כדי להרגיע אותי ולהבטיח לי שהכל בסדר. היא אמרה לי שהכדור נתקע בכתף שלי, אבל הוא לא גרם לנזק רציני. היה לי מזל, כי לדבריהם, אם הוא היה פוגע נמוך יותר, הוא היה פוגע לי בלב. הם הוציאו את הכדור, ניקו את הפצע, תפרו אותי ואז שמו את הזרוע שלי במתלה. קיבלתי אנטיביוטיקה ותרופות נגד כאבים. הם הורו לי לשמור על הזרוע מורמת עד לפגישה הבאה שלי. כשבישלתי את הפנקייקים, חשבתי על האיש שניסה להציל אותי. רשמתי לעצמי למצוא מי הוא כדי שאוכל להודות לו. הוא היה היחיד שדאג לי כשהמשפחה שלי לא יכלה לדאוג פחות אם אני בטוחה או לא. מחשבותיי נקטעות כשנשמעת דפיקה בדלת שלי, וגורמת לי לתהות מי זה. הטלתי ספק רב אם יש מישהו שאני רוצה לראות עכשיו. האירועים של אתמול העכירו את רגשותיי כלפי האנשים שפעם חשבתי למשפחה. אני הולכת לדלת ופותחת אותה בעדינות. אני מופתעת לגלות את האיש מאתמול עומד על מפתן דלתי. הדבר הראשון שאני שמה לב אליו הוא העיניים הכחולות שלו. אלה היו העיניים הכחולות ביותר שראיתי אי פעם. לא שמתי לב לזה אתמול. כנראה בגלל שהייתי בהלם ובכאבים, אבל האיש היה ממש נאה. הוא היה לפחות מטר שמונים, שרירי אבל לא מסוג מפתחי הגוף, בעל לסת חזקה ועור פנים מושלם. השיער החום הכהה שלו היה מבולגן בצורה סקסית, והביטחון העצמי שלו דרש תשומת לב. "היי," קרקרתי ונשמעתי כמו מעשנת. הוא חייך אליי והופתעתי כמה זה היה יפה. "היי, אפשר להיכנס?" "כן, בטח," אמרתי וזזתי הצידה. הוא נכנס ואני סוגרת את הדלת מאחוריו. אני צופה בו כשהוא בוחן את הבית שלי. "בית נחמד," הוא אומר בקול עמוק. "תודה," מלמלתי. "הכנתי קצת פנקייקים, תרצה קצת?" הוא מהנהן בראשו ואני מובילה אותו למטבח. לפני שאני יכולה לחזור להכנת ארוחת הבוקר, הוא עוצר אותי וגורם לי להסתובב אליו. "לא הצגנו את עצמנו רשמית, אני איתן," הוא תופס בעדינות את ידי, מסובב אותה ומנשק אותה. משום מה אני מרגישה נבוכה. לא הייתי רגילה לסוג כזה של תשומת לב וקסם מגברים. אני הייתי זו שתמיד התעלמו ממנה. האחות המשעממת והלא מושכת. "א-אני אווה," גמגמתי. "אני כבר יודע את זה, יפה," הוא אומר וקורץ לי תוך כדי שהוא מתיישב באי המטבח. אני צוחקת בצורה מגושמת כי לא ידעתי איך להתנהג. הוא שידר אנרגיה גברית וזה היה מכוון אליי. מעולם לא הייתי במקום כזה קודם. זה היה כל כך מטריד. "אז איתן, בלי שם משפחה... מה עשית בהלוויה של אבא שלי?" שאלתי תוך כדי הנחת כוס קפה לפני שהגשתי לו צלחת פנקייקים. אני לוקחת את הצלחת והכוס שלי ומתיישבת לידו. הוא צוחק כשהוא מסתכל עליי. "התקבלה הודעה על איום, ובהתחשב בעובדה שאביך מת בגלל האיום הזה, המפקד רצה שנהיה מוכנים למקרה שאותם אנשים ינסו משהו עם המשפחה האבלה," הוא אומר רגע לפני שהוא לוקח ביס. "אז אתה שוטר? מעולם לא ראיתי אותך קודם ואני מכירה כמעט את כולם." "כן, אני שוטר... פשוט עברתי לכאן לפני כמה חודשים. הייתי עסוק בעבודה אז לא היה לי הרבה זמן להתערבב," הוא עונה אחרי שהוא בולע. אני מחייכת אליו. "ובכן, אתה יכול לראות בי אחת החברות שלך... תהיתי איך למצוא אותך ממש הבוקר." "למה?" "כדי להודות לך שהצלת את חיי. אני לא זוכרת הכל, אבל אני זוכרת אותך לוחץ על הפצע וצועק לאמבולנס." אני גם זוכרת את הדרך שבה הוא מיהר לעברי. אני באמת מאמינה שאם הוא לא היה דוחף אותי הצידה, הכדור היה פוגע לי בלב. אז אני חייבת לו את חיי. "פשוט עשיתי את העבודה שלי, חוץ מזה זה לא כל יום אתה מקבל אישה יפה בזרועותיך, למרות שהיא מתעלפת למראה הדם שלה," הוא צוחק ונותן לי חיוך מסנוור נוסף. דם עולה ללחיי. אני צוחקת, מנסה להסתיר את המבוכה שלי. לפי האופן שבו הוא מתנהג אני פשוט יודעת שהוא קסם. זה ברור עם החיוכים והקריצות שלו. הוא גם משב רוח רענן. משהו שלא היה לי בחיים שלי כבר די הרבה זמן. "ומה הביא אותך אל מפתן דלתי ואיך ידעת איפה אני גרה?" "אני שוטר, זוכרת? היה קל למצוא אותך. באשר ללמה אני כאן, רציתי לוודא שאת בסדר. לא הצלחתי להישאר איתך אתמול כי נקראתי להגיש דיווח. חזרתי לבית החולים ואמרו לי ששוחררת. לא חשבתי שזה יהיה מתאים לבוא לבית שלך בלילה." אני המומה להיות כנה. הזר הזה גילה יותר אכפתיות וחמלה כלפיי ממה שמישהו אחר סביבי גילה לי אי פעם בכל חיי. למעט נוח כמובן. לא ידעתי מה לעשות עם זה כי לא הייתי רגילה לזה. "תודה," אני אומרת לאט ורגשות חוסמים את גרוני. הוא בוהה בי מוזר אבל אני מתעלמת מהמבט ומשנה את הנושא. משם אנחנו מדברים ואוכלים. זה היה מוזר שהייתי לגמרי נינוחה לידו, למרות שהוא היה זר. לא זכרתי שהייתי כל כך רגועה ליד אף אחד מלבד נוח. כארבעים דקות לאחר מכן הוא עוזב. אנחנו מחליפים מספרים אבל אני בספק אם הוא יתקשר או ישלח הודעה אי פעם, למרות שנהניתי מאוד. אני פשוט לא סוג האישה שגברים עונים לה או מחפשים את חברתה בפעם השנייה. בדיוק ניקיתי את הצלחות שלנו כשנשמעה דפיקה נוספת. נוח עדיין לא התעורר ולא מיהרתי להעיר אותו. "שכחת משהו?" שאלתי כשפתחתי את הדלת. הרגשות שלי כבים כשאני מבינה שזה רואן ולא איתן. לראות את הפנים שלו פשוט הביא גל של כאב. לזכור איך הוא נטש אותי כדי להציל את אמה היקרה שלו הביא טעם מר לפה שלי. אי אפשר היה להכחיש שלא הייתי בשבילו כלום. אתמול פשוט הראה לי את היקף הזלזול והשנאה שלו כלפיי. אני הודפת את הכאב והצער. נועלת אותם יחד עם האהבה שהייתה לי אליו בחלקים העמוקים והאפלים ביותר של נשמתי. רואן מת בשבילי ולא הייתי צריכה לאהוב איש מת.