שום דבר ביום לא בישר אסון. השמש זרחה והכל נראה במקומו כשנסעתי ברחובות המוכרים. הקפלה הייתה מלאה עד אפס מקום כשהגענו. כמעט כולם באו לחלוק כבוד אחרון. סקרתי את המקום והייתי מרוצה לראות שהכל במקום. אף אחד מהאחרים לא עזר הרבה בכל הנוגע להכנות לקבורה. אני זו שנשארתי לשאת את כובד הכל. לא התלוננתי, לקחתי את זה כהזדמנות לגמול לו על מה שהוא עשה בשבילי. אחרי הכל, הוא האכיל אותי, הלביש אותי והעמיד גג מעל ראשי. הטקס עמד להתחיל ורוב האנשים כבר התיישבו. החלטתי לשבת בצד הנגדי. לא הרגשתי בנוח לשבת עם השאר. במיוחד לא הרגשתי בנוח לשבת ליד אמה. "אמא, למה אנחנו יושבים כאן... לא כדאי שנשב ליד סבתא?" שואל נוח, ומצביע על המקום בו האחרים היו. כמובן שקיבלנו מבטים מוזרים אבל לא היה לי אכפת. אחרי הכל, זה לא היה סוד שלא התקבלתי לחלוטין על ידי המשפחה אחרי כל מה שקרה. "רוב האנשים כבר התיישבו. אני לא רוצה שנקים מהומה" אני משקרת. נראה שהוא לא מאמין לי אבל בוחר לעזוב את זה. האב מגיע והדרשה מתחילה בדיוק כשאני מרגישה שמישהו מתיישב לידי. אני נדרכת. הייתי מזהה את הנוכחות והבושם שלו בכל מקום. אני לא יודעת מה הוא עושה כשהוא יושב כאן. הוא צריך להיות עם אמה היקרה שלו. למעשה הייתי מעדיפה אם הוא היה שם. לעזאזל, אני נשמעת מרירה. וזה מה שהייתי. מרירה, כועסת ופגועה. "אבא" נוח לוחש בקול רם, מה שגורם לכמה אנשים להסתובב ולהסתכל עלינו. אני נועצת בהם מבט זועף שגורם להם להסתובב בחזרה. "אפשר לשבת בין שניכם?" נוח לוחש לי. אני נושמת לרווחה. תודה לאל על ניסים קטנים. לא אצטרך להיות ליד הנוכחות החונקת שלו. בתנועה חמקנית אני מצליחה להחליף איתו מקומות. ברגע שאנחנו עושים את זה, אני מרגישה שהמתח קצת משתחרר. "כולנו חייבים לעזוב את העולם הזה יום אחד, השאלה היא איך תעזבו אותו? האם עשיתם שינוי? שיניתם אותו ונגעתם בחייהם של אלה שפגשתם בדרך? או שתעזבו אותו עם חרטות?" הכומר שואל את השאלה. אני לא יכולה שלא לחשוב על זה. אם הייתי מתה היום, מי ישתתף בקבורה שלי? האם יהיה אכפת למישהו סביבי? את מי אני מרמה? לא יהיה להם אכפת. הם כנראה יעשו סעודת חגיגה. היחיד שיושפע מהמוות שלי יהיה נוח. רק הוא ואף אחד אחר. זה באמת עצוב. החיים שיש לי. אין לי חברים בעיקר בגלל שאני מרסנת את עצמי. לחיות תחת הצל המושלם שהייתה אמה מסמרת בעובדה שאני לעולם לא אוכל להיות מספיק טובה לאף אחד. לא הייתי יפה כמוה. סקסית כמוה. חכמה כמוה. אהובה כמוה. לא הייתי מושלמת כמו שאמה הייתה. לא הייתי כלום בהשוואה אליה. גם עכשיו כשאנחנו מבוגרות יותר, אני עדיין בצלה. אף אחד לא רואה את הכאב או הסבל שלי. הכל סובב סביב אמה. הכאב שלה גדול משלי. האושר שלה הוא בראש סדר העדיפויות על פני שלי. היא תמיד באה קודם במוחו של כולם בעוד אני נשארת לרדוף אחרי שאריות החיבה שלהם. "אמא" קולו של נוח מוציא אותי ממחשבותיי. ואז אני מבינה שהטקס הסתיים וכולם עוזבים. "אווה, את בסדר?" הקול העמוק שלו תמיד גורם לי לרעוד. אני לא רוצה לדבר איתו שלא לדבר על להסתכל עליו אבל אני אצטרך כי בעשר השנים הבאות נחלוק את המשמורת על נוח. מרימה את כתפיי אני קמה, בלי להסתכל עליו. אני יודעת שזה נראה גס אבל אני פשוט לא יכולה להסתכל עליו. לא כשהזיכרון שלו בוהה באהבה באמה עדיין טרי במוחי. "בוא נוח, בוא נלך" הוא קופץ ואנחנו הולכים לכיוון הדלת. ברגע שאנחנו בחוץ אנחנו מופצצים על ידי קהל אנשים שרוצים להביע את תנחומיהם. אני מבחינה בכמה מהקולגות שלי ונופפת להם. עוד לא קברנו את אבא וכבר הייתי מותשת. "אז סוף סוף החלטת להראות את הפרצוף שלך" אומרת אמה בקול מריר מאחורי. אני מסתובבת כדי להתמודד איתה. פניה היו מוכתמות ועיניה היו אדומות ונפוחות, אבל היא עדיין נראתה כמו אלה ארורה. אני נאנחת. כל כך לא רציתי להתמודד איתה עכשיו. "לא עכשיו אמה. אפשר פשוט לקבור את אבא קודם?" היא מחייכת ואז נשענת כך שרק אני אוכל לשמוע אותה. "אנחנו נקבור אותו בסדר אבל תני לי להגיד לך שאני כאן כדי להישאר. גם את לקחת לי את המשפחה שלי לפני כל כך הרבה שנים אבל לא עוד. אני מתכננת לקחת הכל בחזרה, כולל הגבר שהיה אמור להיות שלי" ואז היא זזה הצידה ועוזבת בדיוק כשהכומר קורא לנו לחזור למקום בו נמצא בית הקברות. נוח מסתכל בי ועל הגב המתרחק של אחותי אבל לא אומר כלום. אני נשארת המומה מדבריה אבל לא ממש מופתעת. מה שהיא לא מבינה זה שהיא לא צריכה לקחת שום דבר בחזרה כי אף אחד מהם לא היה שלי מלכתחילה. המשפחה שהיא מדברת עליה סוגדת לאדמה שהיא דורכת עליה. ורואן? רואן היה ועדיין הגבר שלה. דוחפת למטה את הכאב שרצה להטביע אותי, אני מובילה את נוח למקום שיהיה מקום מנוחתו האחרון של אבא. אני עומדת קצת רחוק מאמא, אמה וטראוויס. הם מצטופפים יחד. מסתכלים עליהם ועלי הייתם חושבים שאני זרה שרק משתתפת בקבורה במקום להיות חלק מהם. "מעפר באת ואל עפר תשוב..." אומר הכומר כשהם מורידים את גופו של אבא לאדמה. אז הם מתחילים לכסות את ארונו באדמה עד שהוא נקבר לחלוטין. אנקותיה של אמא הן החזקות ביותר כשהיא מתחננת שאבא יחזור אליה. לאמה ולטראוויס שניהם זולגות דמעות שקטות על פניהם כשהם מחזיקים אותה בזרועותיהם. אני מנחמת את נוח. מחבקת אותו כשהוא בוכה לידי. לראות אותו ככה מעלה דמעות בעיניי. אני שונאת לראות אותו סובל. הוא צריך אותי עכשיו. אני מנגבת את דמעותיי. אני צריכה להיות חזקה בשבילו. שוב אנשים מציפים אותנו כדי להציע את תנחומיהם. אני מקבלת אותם בחוסר מחשבה. זה היה כאילו הייתי שם אבל לא באותו הזמן. עד שאני יוצאת מזה, רוב האנשים כבר התפזרו. "אמא, יש שם את סבא וסבתא" הוא גורר אותי ומצביע על הוריו של רואן. הם היו שם עם רואן ואחיו התאום גבריאל. אני עומדת במבוכה כשהוא מברך אותם. הם מסתכלים עלי בחטף אבל לא אומרים כלום. שנינו יודעים שלא הייתי הבחירה שלהם לבן שלהם. "אפשר לקבל חטיפים איתם?" שואל נוח ואני מהנהנת. הוא לא אכל כבר שעות אז הוא היה רעב. ברגע שהם עוזבים, אנחנו נשארים עומדים במבוכה זה לצד זה. עכשיו כשהמיקוד שלו לא היה תפוס על ידי נוח, הוא היה אך ורק על אמה שעמדה כמה מטרים מאיתנו. הייתי עומדת להתנצל כשאני שומעת צריחת צמיגים. הכל קרה כל כך מהר. גברים עם רובים פתחו באש. ברגע שהם התחילו לירות ראיתי את רואן צולל על אמה. עמדתי בהלם כשצפיתי בו מגן עליה בגופו. אני לא מאמינה שהוא נטש אותי כדי להגן עליה. למה בכלל הופתעתי? זה רק הוכיח שלעולם לא אהיה בראש סדר העדיפויות שלו. לראות אותו מגן עליה בחייו שבר משהו בתוכי לחלוטין. "תיזהרי!" גבר עם אפוד מגן צעק עלי. הוא דחף אותי מהדרך, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. משהו חדר את עורי ונפלתי מהפגיעה. הנשימה שלי נעתקה. "מישהו תתקשרו לאמבולנס" הוא כרע לידי ולחץ על הפצע. הייתי מבולבלת, סחרחרת וכואבת. הלכתי להגיד לו שאני בסדר אבל אז ראיתי דם סופג את השמלה שלי ואת ידיו. שנאתי את מראה הדם. "אלוהים אדירים... נוח" לחשתי. הוא היה המחשבה האחרונה שלי ממש לפני שהכל דעך לתוך חושך.