"אני צריכה ללכת, תוכל בבקשה להישאר עם נוח? אני לא יודעת כמה זמן אהיה שם," אני אומרת בהיסח הדעת כשאני מרימה את התיק שלי. "בטח. אני אהיה שם ברגע שאצליח לגרום לאמא שלי לבוא לשמור עליו," רואן משיב, אבל זה טובע בצפצוף באוזניים שלי. שום דבר לא ממש נקלט כשאני נפרדת מהבן שלי ועוזבת. אני נכנסת לאוטו ומתחילה לנסוע לבית החולים. המחשבות שלי אבודות לגמרי בזיכרון. כשגדלתי, אפשר לומר שהייתי מוזנחת רגשית. הייתי הילדה שאף אחד מההורים שלי לא דאג לה במיוחד. האחות הגדולה שלי, אמה, הייתה האהובה על אבא. הוא היה קורא לה בייבי גירל שלו. הנסיכה שלו. האח הגדול שלי, טראוויס, היה האהוב על אמא. הוא היה הבן החתיך שלה. אני לא הייתי האהובה על אף אחד. הייתי סתם אווה. תמיד הרגשתי לא רצויה. לא מוזמנת. לא רק עם ההורים שלי, אלא גם עם האחים שלי. לא משנה מה ניסיתי לעשות, ציונים טובים, ספורט, מועדוני בית ספר. תמיד נשארתי בצד. תמיד הרגשתי כמו זרה שמסתכלת פנימה. אף פעם לא חלק מהמשפחה המאושרת הגדולה. אחרי מה שקרה לפני תשע שנים, מעט הקשר שהיה לי עם המשפחה שלי הפך לחוסר קיום. טראוויס בקושי דיבר איתי, והוא ואבא אפילו היו טורחים להחרים אותי לחלוטין. אמא לא הייתה שונה בהרבה. היא דיברה איתי או התקשרה רק כשהיה לה משהו חשוב לספר לי. עם אחותי זה היה מקרה שונה לחלוטין. לא ראינו או דיברנו אחת עם השנייה במשך תשע שנים. המילים האחרונות שהיא אמרה לי היו שאני מתה מבחינתה. שאין לה יותר אחות. עכשיו הנה אני. נוסעת לבית החולים כי אבא נורה וכל מה שאני מרגישה זה קהות חושים. למרות כל מה שקרה. האם אני לא אמורה להרגיש משהו יותר? אולי עצב? מה את אמורה להרגיש כשאת שומעת שהאבא שהתנכר לך כל חייך שוכב במיטה עם פצע ירי? איך אני אמורה להגיב? והאם זה מוזר שאני לא מרגישה כלום? כל הנסיעה לבית החולים היא רפלקטיבית. כשאני חושבת על הילדות שלי ואפילו על חלק מהבגרות שלי. הכאב והפגיעה עדיין שם. אני לא חושבת שכאב הדחייה מהמשפחה שלי אי פעם ייעלם. זאת מי שאני. אישה דחויה. קודם כל על ידי המשפחה שלי, אחר כך על ידי בעלי והמשפחה שלו. היחיד שמקבל אותי ואוהב אותי בדיוק כמו שאני הוא נוח. לא לוקח הרבה זמן להגיע לבית החולים. היה לנו בית חולים מרכזי אחד גדול בעיר הזאת וידעתי ששם אבא שלי נמצא. אני חונה את האוטו, יוצאת. אוויר הערב הקריר מנשב בשיער שלי. אני נושמת עמוק ומיישרת את הכתפיים שלי לפני שאני נכנסת לבניין. "אני מחפשת את ג'יימס שארפ, אני חושבת שהביאו אותו לכאן בגלל פצע ירי," אני אומרת לפקידת הקבלה ברגע שאני מגיעה לדלפק הקבלה. "יש קשר משפחתי?" היא שואלת. "הוא אבא שלי." היא מהנהנת בראשה. "תני לי דקה." היא עוצרת בזמן שהיא מקלידה במחשב שלה. "נכון, הוא בחדר המיון, מתכוננים לניתוח. פשוט תלכי ישר, בסוף תראי את דלת החירום. תמצאי שם את המשפחה שלך." "תודה." אני מסתובבת ועוקבת אחרי ההוראות שלה. הלב שלי פועם עם כל צעד שאני עושה. 'הוא יהיה בסדר. הוא יתאושש בקרוב ויחזור לעצמו,' אני לוחשת לעצמי. למרות חילוקי הדעות שלנו, רציתי שהוא יהיה בריא. לי ולאבא אולי אין מערכת יחסים, אבל הוא אוהב את נוח וזה כל מה שאני יכולה לבקש. אני דוחפת את הדלת ונכנסת. אני מיד מבחינה באמא וטראוויס על כיסא ההמתנה. אני משתלטת על תווי הפנים שלי ומתקרבת אליהם. "אמא, טראוויס," אני אומרת כדרך ברכה. שניהם מרימים את הראש ומסתכלים עליי. העיניים של אמא אדומות מרוב בכי ושמלת הקיץ הכחולה שלה מכוסה בדם. העיניים של טראוויס יבשות, אבל עדיין אפשר לראות כמה זה משפיע עליו. הוא מנסה להחזיק מעמד בשביל אמא. אני מתיישבת לידה. "מה קרה ומה שלומו?" השאלה גורמת להתפרצות של דמעות טריות. "ירו בו פעמיים בדרך חזרה מהחנות, ממש מחוץ לבית שלנו. התקשרתי מיד לאמבולנס והבאנו אותו לכאן. הרופאים אומרים שאחד הכדורים חדר לריאות שלו והשני לכליה שלו. הם מכינים אותו לניתוח," קולה נשבר בסוף. אני מהנהנת בראשי. אני רוצה לנחם אותה. לחבק אותה, אבל אני לא חושבת שהמגע שלי יתקבל בברכה. "אל תדאגי. אבא הוא האיש הכי חזק שאני מכירה. הוא יהיה בסדר," אני מנסה להרגיע אותה. היא לא אומרת דבר. רק ממשיכה לבכות. כעבור דקות הם מוציאים את אבא. הוא לבוש בחלוק בית חולים ושוכב על מיטת בית חולים. טראוויס ואמא מיד קמים וממהרים לצדו. אני נשארת לשבת. אני די בטוחה שהפנים שלי הם הדבר האחרון שהוא רוצה לראות. הוא יעדיף שאלה יהיו הפנים של אמה. אני צופה בזמן שאמא בוכה עליו. הוא מנגב בעדינות את הדמעות שלה, אבל הן ממשיכות לנשור. הוא אומר משהו לטראוויס וטראוויס מהנהן. פניו חרוטים בנחישות. לפני שהם לוקחים אותו, אני רואה אותו מוסר משהו שנראה כמו נייר לאמא. זה גורם לדמעות טריות לזלוג על פניה. היא מנשקת אותו והם מסיעים אותו. אמא וטראוויס חוזרים ומתיישבים. אנחנו לא מדברים כשאנחנו מתחילים את ההמתנה הארוכה. אני קמה, אני צועדת, אני מתיישבת בחזרה. אני מביאה לכולם קפה. ככל שחולפת דקה, אני נעשית חרדה יותר וכך גם השאר. שעתיים וחצי לאחר מכן, הרופא מגיע לאזור ההמתנה. מהמבט הקודר על פניו, אני פשוט יודעת שאבא לא שרד. אמא חשה את אותו הדבר כי היא מתחילה לגהק. "הוא עבר דום לב, ניסינו כל מה שיכולנו, אבל לא הצלחנו להציל אותו. אני מצטער על אובדנכם," הוא אומר. הקול שפורץ משפתיה של אמא הוא חייתי. מלא בכאב וצער. טראוויס תופס אותה לפני שהיא נופלת ושניהם שוקעים על הרצפה. שניהם בוכים על האובדן. אבא מת וידעתי שזה אומר שאמה תצטרך לחזור.