יכולתי לשמוע את המסיבה מתנהלת בחוץ, את הצחוקים והשמחה, בזמן שמישהי כל כך צעירה סבלה במרחק מטרים ספורים משם. החיים הם מוזרים רצח. יש אנשים שיכולים לסבול בזמן שלאחרים אין מושג, והם פשוט ממשיכים עם החיים שלהם כרגיל. רציתי לרדת לשם ולצרוח עליהם שילכו לעזאזל, וזה היה מטופש. לאף אחד מהאנשים האלה לא היה קשר למה שקרה לה. מה שבאמת הרגיז אותי היה העובדה שאני לא יכול לפעול עדיין, ורציתי לקום ולזוז, אבל הייתי צריך להמשיך לחבק אותה. זה שינה את הדברים, ולא יכולתי סתם ליפול עליה כמו שעמדתי לעשות. היא עדיין הייתה פגועה, ועדיין החלימה, אז הייתי צריך להתבונן ולמדוד איפה היא נמצאת בראש שלה. דבר אחד בטוח, היא לא תישאר בתוך הקונכייה הארורה הזאת דקה אחת יותר. למה שהיא תסתיר מי שהיא, בגלל שהמנוולים האלה היו פחדנים עלובים? היא לא עשתה שום דבר רע, ולפי מה שאני רואה, הם לקחו ממנה יותר מדי כבר. "אנג'ל, אפשר לשאול אותך משהו?" היא הנהנה בראשה על צווארי. "איך את מרגישה? אני צריך לדעת כדי שאדע מה לעשות בשבילך." "למה אתה מתכוון?" "אני מתכוון עכשיו, איפה את נמצאת עם זה, את מפחדת, כועסת, פגועה, מה...? אני רוצה לדעת איפה הלב והמוח שלך נמצאים." "אני לא בטוחה, הייתי כל הדברים האלה...אף אחד אחר אף פעם לא שאל אותי את זה. אני מניחה שכולם פשוט הניחו שהם יודעים איך אני צריכה להרגיש, אבל אתה הראשון ששואל אותי את השאלה הזאת. זה מרגיש טוב ששאלת, וזה גורם לי לחשוב עכשיו..." "ומה את מרגישה, מותק?" לקח לה דקה בזמן שהיא זזה קצת עד שהיא סוף סוף התיישבה לידי. העיניים שלה היו אדומות מבכי, אבל גם זה לא גרע מהיופי שלהן. הושטתי את כף ידי והחזקתי את הלחי שלה, וכשהיא שפשפה את פניה על ידי כמו עופר קטן, היא גנבה לי את הלב הארור. הורדתי את ידי, עדיין חמה מהעור שלה, כשהיא התיישבה ישר יותר. "אני בעיקר כועסת; עליהם, עליי, על דונה. ואז אני מרגישה אשמה על זה שאני כועסת עליה כי היא מתה, ואז אני מרגישה אשמה שאני כאן והיא לא, אבל ניסיתי להזהיר אותה." "הבחור הזה היה מבוגר יותר, ובקולג', אז הדברים שהיא אמרה, שהוא אמר לה, גרמו לי להרגיש לא בנוח. זה כאילו יכולתי לראות דרך השטויות שלו אבל היא לא יכלה." "אם רק היא הייתה מקשיבה לי, אז כל זה לא היה קורה. אבל זה מטופש להישאר כועסת עליה כי היא איננה. החברה הכי טובה שלי איננה, ולא יכולתי לעשות שום דבר בקשר לזה." "אני שונאת את עצמי על שעמדתי שם כמו ארנבת קטנה ומפוחדת בזמן שהם התעללו בה." "אבל הצלחת להילחם בהם." "מה זה אומר עליי? למה לא השתמשתי בחלק מזה כדי לעזור לה?" "את לוקחת שיעורי לחימה, את מתאמנת באומנויות לחימה כלשהן?" "לא, אני פשוט ידעתי מה שאבא שלי לימד אותי במשך השנים, וזה פשוט התחיל לפעול אני מניחה. אבל בזמן שהם היו במעלה המדרגות, והיא צרחה לעזרה, לא יכולתי לזוז. פחדתי מדי." "סכנה ברורה ומיידית, אז אינסטינקט ההישרדות שלך נכנס לפעולה, ואף אחד לא יודע למה הגוף מגיב כמו שהוא מגיב לפחד, או למה אנשים מסוימים יכולים להשיג את הבלתי אפשרי במצבים מסוימים. כל מה שאני יכול להגיד לך, אנג'ל, זה שנועדת לשרוד, ובגלל זה את כאן, ואת לא צריכה להרגיש שום אשמה על זה. מה עוד?" "אני לא יודעת, אבל לפעמים אני צוחקת, ואני שומעת את עצמי צוחקת ואני נהיית עצובה. זה מרגיש לא נכון לצחוק, כאילו אני צריכה לזכור את הלילה הזה לכל שארית חיי, ולעולם לא לצחוק או להיות שמחה שוב." "אז למה את לא מתאבדת אם את לא רוצה לחיות?" היא הסתכלה עליי באימה, אבל לא חזרתי בי מהשטויות האלה. ברור שאף אחד לא דיבר עם הבחורה הזאת על החרא הזה, או שאם הם דיברו הם עשו עבודה עלובה. לא הצטרפתי לשורה הזאת של פאשלות. היא הייתה צריכה קריאת השכמה קשה, לפני שיום אחד היא תגמור בחיתוך ורידים או משהו כזה. החשיבה הזאת שלה דפוקה לגמרי, והיא לא תתרפא ככה, אלא רק תחמיר ככל שיעבור הזמן. "למה שתגיד דבר כזה, זה,...זה אכזרי." "לא, אנג'ל, מה שאת עושה לעצמך זה אכזרי. את מקנאה בעצמך על אושר, ואת מסתובבת ומנסה להיראות כמו, ולהיות, מישהו אחר, אז צחוק בחוץ, כיף מכל סוג בחוץ..." "טוב, אני כאן, לא?" "אני בטוח שאֶלֵנָה לא נתנה לך ברירה. אני מכיר את אמא שלי, אז לא באת כי רצית כמו שצייתת לפקודה. הפכת את עצמך לרובוט, בלי רגשות אנושיים..." "הרגע התחככתי בך בצד של הבית של ההורים שלך. על מה אתה מדבר?" ונחזור לזה אחר כך בבקשה אלוהים, זה ועוד הרבה, אבל אחר כך, אחרי שיישרתי את החרא שלך. בזה הייתי בטוח. "כן, ואני בטוח שתגרמי לעצמך להרגיש אשמה על זה אחר כך, כמו שעשית עם כל דבר אחר מאז התקרית." "למה אתה מתנהג כמו אידיוט מניאק?" היא כיסתה את פיה בידה, וצחקתי בקול רם. לא יכולתי לעצור את עצמי, התגלגלתי לתוכה, הפלתי אותה איתי כשהתגלגלתי על המיטה וצחקתי כמו משוגע. "תראי את הכלבה שהייתה פה הרגע, זה מי שאני רוצה לפגוש." נישקתי אותה במהירות והתגלגלתי משם. "יאללה, בואי נלך." "לא בא לי לחזור לשם." "חבל, הימים שלך להסתתר נגמרו, ולא עשית שום דבר רע. לא עלית במדרגות, כי בתת מודע ידעת שהם ארבעה נגדך, ולא היה לך נשק, ושום דבר להגן מפניהם. אז בעצם השתמשת בנשקים היחידים שעמדו לרשותך, הטלפון, ואז השתמשת בראש שלך, נשק אחר, רק מסוג אחר. אז את רואה, אנג'ל, לא היית חסרת תועלת, ובסוף ניצחת." "כל מה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה להתמודד עם האמונה המוטעית שלך שיש לך על מה להרגיש אשמה." עכשיו יאללה." משכתי אותה למעלה והחזקתי אותה לשבריר שנייה לפני שפניתי לדלת. ברגע שהיינו בחוץ אנשים הסתכלו ותהו, כנראה, מה אנחנו עושים ביחד מאחר שהיד שלי הייתה נעולה בשלה. לא עניתי על אף אחת מהשאלות הדוממות כשצעדנו לעבר השולחן שבו הצוות שלי והמשפחות שלהם ישבו. "שלום גברות, זאת קטרינה." הצגתי אותה לכל אחת מהנשים לפני שהתיישבתי והושבתי אותה לידי. הנטייה הראשונה שלי הייתה למשוך אותה על הברכיים שלי, אבל לא חשבתי שהיא מוכנה לזה עדיין. "אני הולך להביא לך קצת אוכל, את רוצה לבוא איתי, או שאת בסדר כאן?" היא קמה איתי, פניה מסמיקות באדום. צנועה שכזאת. היא חזרה לקרוע את השפה הזאת עם השיניים שלה. "אני אבוא איתך." היא אחזה בידי וליוותה אותי הרחק מהשולחן. "שלום, קולטון, אלנה אמרה שתהיה כאן בקרוב." ג'ניפר חסמה את דרכנו. כלבה ארורה. הרגשתי את ידה של אנג'ל מתעוותת בידי וסחטתי אותה. עיניה של ג'ניפר ירדו ממני לידיים השלובות שלנו, ופניה נעשו כועסות. היא פתחה את פיה לומר משהו צורב ללא ספק, אך סוכלה. "אנחנו עומדים לאכול; אחר כך." החידה שהיא אנג'ל שלי גררה אותי לעבר שולחן האוכל והשאירה את ג'ניפר המשתאה עם פה פעור, וזה אולי טעם רע, אבל לא יכולתי שלא לצחוק. אהבתי את האש הזאת בה, ואעשה כל שביכולתי כדי לשלוף אותה חזרה ממנה. לשבור את הקונכייה הזאת, ולגרור אותה החוצה ממנה. ג'ניפר לא אהבה להשתחרר ככה, אבל מי שם זין?