באותו לילה התקשרתי לאמא שלי לשיחת הלילה הקבועה שלנו. אמא שלי היא לוח התהודה שלי בכל פעם שהמוח שלי נעשה צפוף מדי. "אז איך העבודה החדשה, מותק, את אוהבת אותה?" "בסדר, אמא, די קל, אבל נחשי מה. איזה בחור מתקשר היום והוא גס רוח כמו שרק אפשר, הוא פשוט הרגיז אותי, את יודעת, אז קצת החזרתי לו." "חכי רגע, מה עשית?" "העמדתי אותו במקום, ודבר ראשון שאני יודעת הוא מופיע שם." "הוא לא פגע בך, נכון מותק?" שנאתי את הפאניקה בקול שלה. "לא, אמא, תני לי לספר לך. אז בכל מקרה, מסתבר שהוא איזה זקן עשיר בטירוף עם נימוסים של חיית פרא, אבל נחשי מה, הוא נתן לבוס חוזה לספק לו אופניים לכל המיזמים שלו וכנראה שיש המון כאלה." "כאילו, הוא עובד עם הוליווד ומסלולי מרוצים פה, ובאירופה, בין היתר. הוא אמר שהוא אהב את הסגנון שלי, ובגלל זה הוא סוף סוף החליט לתת לקולטון את החוזה." "קולטון, אווו... כבר בשמות פרטיים, קולטון הזה חתיך?" "אמא... ככה הוא רוצה שיקראו לו." אני לא אספר לך על שיחת ה"אדוני". "את נהנית, מותק?" "אני בסדר, אמא, מבטיחה." "היית מספרת לי אם משהו מפריע לך, נכון?" "כן, אמא, חוץ מזה, אבא פה, הכל בסדר. אני אוהבת את העבודה החדשה שלי, וג'ארד שם, מה שמקל עליי. הטנדר שלי כמעט מוכן, אז בקרוב תהיה לי קצת יותר חופש. כרגע אני די תקועה בבית, אבל זה בסדר. אין הרבה מה לעשות פה בכל מקרה... חכי רגע אמא, מישהו על הקו השני." העברתי אותה להמתנה ולחצתי על הקו השני. המספר לא נראה מוכר, אבל הוא היה מקומי. "שלום?" "שלום, זו קטרינה?" "אה, כן?" למה הקול הזה נשמע מוכר, ולא מוכר, בו זמנית? "זו אלנה ליון, דיברנו קודם היום." "אה, היי." למה לעזאזל אמא של קולטון מתקשרת אליי? בבקשה גברת, אל תשלי שאלות מכווינות, בבקשה, בבקשה, בבקשה. "אני מניחה שאת תוהה למה אני מתקשרת כשמעולם לא נפגשנו. קיבלתי את המספר שלך מג'ארד, הוא ילד כל כך טוב. בכל מקרה, אני מתקשרת כדי להזמין אותך באופן אישי לפיקניק הברביקיו השנתי שלנו ביום שני. אני יודעת שזה בהתראה קצרה, אבל לא ידעתי עלייך עד היום, אז את לא יכולה לסרב." "אני לא אקבל לא כתשובה, חוץ מזה אין מה לעשות בעיר הזאת באותו יום. כולם באים למפגשים הקטנים שלי, ויהיה לך כיף, אוכל נהדר, חברה נעימה; מה עוד אפשר לבקש. חוץ מזה, זו תהיה הזדמנות מצוינת לפגוש את הנשים של הבחורים שאת עובדת איתם, אז זה יהיה נפלא." "אז נתראה בערך באחת, אנחנו אוהבים להתחיל מוקדם, ולהפוך את זה ליום וערב שלם. אם את צריכה טרמפ זה גם בסדר. אני בהחלט יכולה לארגן לך את זה, אז סגרנו, כן?" "אה, בטח, בסדר." ג'יז, הגברת היא טנק. מיהרתי לסיים את השיחה לפני שהיא גרמה לי להסכים לאלוהים יודע מה, ומסיבה לא ידועה, הלב שלי פעם מהר מהרגיל. "אמא, אפשר לדבר איתך אחר כך?" "בטח מותק, הכל בסדר?" "כן, הכל בסדר, אני פשוט צריכה לעשות משהו." ניתקתי את השיחה עם אמא שלי ונפלתי חזרה על המיטה. פיקניק ברביקיו עם אנשים, וממה שנשמע, הרבה אנשים. לא פלא שהלב שלי פועם לא בסנכרון. איזו דרך לזרוק את עצמך למים העמוקים קט. נו טוב, את לא יכולה לשנות את דעתך עכשיו ולהעליב את אמא של הבוס, אז הגיע הזמן לשחות או לטבוע. *** אלנה *** חה, הבן שלי חושב שהוא יכול לנצח אותי, בהצלחה עם זה. הילד תמיד היה קצת חכם מדי בשביל עצמו, אבל שום דבר לא מנצח אמא שצדה כלה ונכדים. ירי, סטייסי כבר הצהירה על עצמה כלא רלוונטית מכיוון שהיא ואם ניסו במשך שנים ללא הצלחה, והיא סירבה לנסות הזרעה מלאכותית, וקרול לא הייתה קרובה למוכנה. בכל מקרה, הבת שלי צ'אר אולי קצת משוגעת אבל היא יודעת את העבודה שלה. לבן שלי היה את החוצפה לשקר לי שוב ושוב בארוחת הערב אמש, הוא ישלם על זה. 'לא, אמא, לא פגשתי אף בחורה היום.' חה, הוא מספר את אותו שקר כבר עשר שנים, אז אני תוהה איך לעזאזל הוא קיבל את המוניטין שלו כרודף שמלות אם הוא לא פגש בחורות. כמובן שהוא לא יודע, שאני יודעת על דברים כאלה, אבל נשים מדברות, וחלק מהדברים ששמעתי על הבן היחיד שלי לא מתאימים לחברה מעורבת. הוא הבן של אבא שלו אחרי הכל. ובכן, לדברי ג'ארד, קטרינה הזו צעירה בשנים אבל מאוד חכמה, אנחנו רק נחכה ונראה. היא נשמעה מתוקה כמו פאי בטלפון, ואני מקווה שלא אתאכזב כשסוף סוף ניפגש. *** קט *** נכנסתי למחרת תוהה אם אמא שלו אמרה לו משהו על ההזמנה. כל הלילה התהפכתי כמו משוגעת, חושבת על דברים שלא נתתי להם לחצות את דעתי כבר די הרבה זמן, כמו מה אני צריכה ללבוש. קיבלתי צמרמורות רק מלחשוב על זה. עבר זמן מה מאז שלבשתי משהו אחר מלבד שק יוטה, המגן שלי. אני מתחילה להבין שזה טיפשי. בראש שלי אני יודעת את זה, אבל לגרום לשאר הגוף שלי להסכים עם זה זו הבעיה. נו טוב, אם יהיה צורך, אני תמיד יכולה ללבוש אחת מחולצות הפלנל הישנות של אבא וכמה טרנינגים. קט קלאסית. ובכן, אם הבעיה הכי גדולה שלי הייתה מה ללבוש, אז הייתי אומרת שאני מתקדמת. לפני כמה חודשים רק המחשבה להיות בציבור מוקפת בכל האנשים האלה הייתה מכניסה אותי להלם. שמעתי קולות בוקעים מחדר המשחקים. זה החדר שהבחורים הסתובבו בו, ואכלו או שיחקו ביליארד ומשחקי וידאו, כשהיה להם זמן פנוי. הייתה אפילו פינת ילדים, וכששאלתי את קולטון על זה, הוא אמר לי בדרך המחוספסת שלו 'לכלבות יש לפעמים דברים לעשות, אז הזקן שלהן מביא את הילד, ואנחנו מתחלפים בשמירה על הילדים הקטנים.' ירדתי לחדר לראות מה קורה, מכיוון שסיימתי את עבודת הבוקר שלי והשתעממתי בטירוף. אני מסתבכת כשאני משתעממת. הגברים ניהלו איזשהו טקס שלום, זה נראה, כי כולם היו פה. קולטון עמד מולם וחילק פקודות לאירוע רכיבה קרוב. הדרך שבה הוא עמד עם ידיו משולבות על חזהו השרירי, ורגליו מפושקות כשהוא מסתכל על אנשיו כמו מלך על נתיניו, עשתה לי משהו. זה אולי נשמע מוזר, אבל רציתי להשתחוות לרגליו. מעולם לא ראיתי בן אדם יפה יותר בחיי. חבל שהוא היה אוכל אותי לארוחת בוקר וממשיך הלאה. גברים כמוהו לא מתאהבים בבנות כמוני, אם רק. הוא הפנה אליי את מבטו הירוק החודר כאילו חש בבדיקה שלי, בטלטלה הפנימית שלי. עיניו עברו מעלה ומטה על גופי לפני שהתיישבו שוב על עיניי. "משהו על דעתך, סלואן?" אאאק, הרטבתי את התחתונים שלי. אני צריכה להתחיל לגבות ממנו תשלום על אלה. בחורה יכולה לעבור רק כל כך הרבה תחתונים לפני שהיא נגמרת. "טוב!" הוא בקושי מדבר, אבל הוא בהחלט מעביר את הנקודה שלו. אני חושבת שאחד מהמבטים הקשים שלו גרוע יותר מצעקה. "חוזרת לעבודה, אדוני." אוי לעזאזל, נזכרתי בדבר האדוני מאוחר מדי כשעשיתי קו ישר למשרד. יכולתי לשמוע את הברהום הרך של קולו כשהוא המשיך לדבר עם הגברים לפני שהייתה שורה של צעדים שחזרו בסערה לסדנה. לא עבר זמן רב עד שהדלת נפתחה ואתם יודעים מי נכנס. לעבוד פה, קחו את העיניים הסקסיות ואת התחת שאפשר לנשוך במורד המסדרון, תודה רבה. "על מה את חושבת עכשיו?" "אה...סליחה?" אני שונאת את הלחמנייה הטיפשית הזאת. אם הייתי משחררת את השיער, אז יכולתי להסתתר מאחוריו, אבל כשהשיער שלי אסוף ככה הוא יכול לראות את ההסמקה שלי. "את מסמיקה שוב, אני מלחיץ אותך או משהו?" הנעתי את ראשי לפני שהוא סיים, ולמה זה? הרגע הבנתי שהוא בכלל לא מלחיץ אותי, ולמעשה כל המקום הזה גרם לי להרגיש בטוחה. לא היה לי ספק שזה בגלל שהוא היה פה. מוזר. מצחיק, אפילו לא חשבתי על זה עד עכשיו, אבל אבא שלי וג'ארד היו שני הגברים היחידים שיכולתי לבלות איתם בלי להיכנס למצב פאניקה. המחשבה גרמה לי לחייך, אולי, רק אולי, אני נרפאת. *** קולט *** מה לעזאזל היא מחייכת עליו עכשיו. אני חושב שג'ארד מכר לי לימון, אני פשוט לא מצליח להבין מה לעזאזל הבעיה. כשהיא לא מסמיקה כמו בתולה מימי הביניים, היא תוקפת מישהו או מחייכת בלי שום סיבה לעזאזל. "את מנסה לשגע אותי?" "לא אדוני...אה...אממ... לא." היא הניעה את ראשה שוב. "אני אתחיל לספור את האדונים האלה ואשמור אותם לתשלום עתידי. עכשיו היה משהו שהיית צריכה לפני?" "לא...אהם...לא, שום דבר." היא ברווז מוזר אחד, ועכשיו הקול שלה נשמע כאילו היא נחנקת. איפה לעזאזל ג'ארד, אני הולך לבעוט לו בתחת. 'האחות הקטנה' שלו משגעת אותי, והיא השאירה אותי ערה כל הלילה תוהה עליה, לעזאזל, זה לא הסגנון שלי. חוץ מזה, אין לי זמן לאיזה פרח קטן נובל עם הפרעת אישיות מפוצלת, או מה לעזאזל שזה לא יהיה. "מה קורה בינך לבין ג'ארד?" חלק ליון, למה שלא תגרור אותה בשיער לתוך המאורה שלך. "ג'ארד, כמו מה?" טוב, היא לא נראתה כאילו היא קלטה את הטון המעצבן בקול שלי. אחת הסיבות שהייתי ערה כל הלילה הייתה בגלל המשחק הקטן הזה שראיתי בין השניים האלה אתמול. "תשכחי מזה, אני בסדנה." הסתובבתי והלכתי לפני שעשיתי מעצמי חמור גדול עוד יותר. אני לא יודע למה היא משפיעה עליי, היא אפילו לא הטעם שלי. חוץ מהעיניים האלה שלה, באמת לא היה לה שום דבר מיוחד, והיא אספה את השיער שלה כמו מורה זקנה. הבגדים שלה היו פחות מכל דבר שמתקרב לאטרקטיבי, והיא משוגעת. לא שילוב מאוד מפתה, אז למה לעזאזל היא הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו במשך עשרים וארבע השעות האחרונות? לעזאזל ג'ארד. במקום ללכת לסדנה, החלטתי לצאת לרכיבה ולנקות את הראש. לא היה טעם להישאר פה כשהיא כל כך קרובה, ובכל מקרה לא הייתי עושה שום דבר.