"צ'אר, מה לעזאזל ראית?" "נפגעה, היא נפגעה ונפגעה קשה, אל. לא ראיתי את כל מה שקרה. את יודעת איך אני קולטת רגשות לפעמים. טוב, לאחותנו הקטנה החדשה זרקו קצת חרא." צ'אר הניעה את ראשה כשפנינו לעבר ארון המשקאות. היו לי כמה מאות אנשים בחצר האחורית שלי, איפה שהייתי אמורה לשחק אותה מארחת, אבל כמו שאמר דוק 'הם יחכו'. "קולטון יטפל בזה, ובה, אני מכירה את הבן שלי, הוא התגלמות האב שלו. למרות שאני חושבת שדניאל קיבל קצת יותר מהמתוק, וקצת פחות מהגס." "קולטון ילד טוב, אני בטוחה שהוא יעשה את הדבר הנכון בשביל הבחורה שלנו...עכשיו...מהממת." התחלנו לקפוץ למעלה ולמטה כמו שני פעוטות בדיסני על הקרח, עם חיוכים גדולים על הפנים. "על מה שתי התרנגולות האלה מקרקרות עכשיו?" דניאל התהלך בחדר במכנסי צ'ינו וחולצת טי משי נחמדה. השיער שלו היה עדיין רטוב מהמקלחת, והוא התזה על עצמו את האפטר שייב המיוחד שלו. כלב מלוכלך, הוא יודע מה הריח המסוים הזה עושה לי, אז אני יכולה להבין לאן הוא ציפה שהיום ילך. תודה אזרחי מדינת וושינגטון, על כך שהפכתם את העישון לחוקי. אנשים אחרים נהיים רעבים, ישנוניים או שמחים, אבל הגבר שלי נהיה חרמן. "היי, דניאל." צ'אר העניקה לדוק את החיוך הפלרטטני שלה, ואם הייתי אישה פחות בטוחה בעצמי ולא הייתי יודעת כמה היא מאוהבת בבעלה שלה, אז הייתי נשבעת שהחברה הכי טובה שלי מנסה לעשות את בעלי כבר שלושים שנה בערך. "היי, צ'אר, לאיזה צרות את מכניסה את אשתי עכשיו?" "למה אתה תמיד מאשים אותי? אתה יודע שאלנה היא מלכת הבלגן, נכון? היא בעצם מתחילה את רוב הצרות שאנחנו נכנסות אליהן." "איזה צרות, צ'אר, לאיזה צרות אתן יכולות להיכנס במועדון קריאה?" נתתי לה את החיוך התמים שלי כמו טלה. "גם אני יודעת שאת מלאה בחרא עם זה, אל, עכשיו מה קורה?" "שום דבר, דניאל, אנחנו רק מדברות על איך לעזור לחברה חדשה." "בסדר, אל תספרו לי, אני אלך לראות את האורחים שלנו בזמן שאתן עושות את שלכן. תגידי, יש לי רעיון, אם את ושאר החבורה שלכן הולכות לרקוד במעגלים מאוחר יותר סביב המדורה, אז למה שלא נדליק קצת עשב במקום עצים?" "דניאל, אתה תגרום לכולם להיות מסטולים, ומאיפה תשיג את כל העשב הזה?" "תסתכלי בחצר האחורית, אל. בין החבר'ה של קולטון, החברים והעובדים של סטייסי ואמורי, ובואי אפילו לא נתחיל עם קרול וצוות הטינאייג'רים שלה, אני בטוח שיש לנו מספיק כדי להדליק עשר מדורות." הוא צחק כשפנה לכיוון המטבח והדלת האחורית. "אוקיי, אז מה החלטנו, צ'אר?" "החלטנו שקולטון יטפל בקטרינה הקטנה, ואנחנו הולכות להתרחק מזה." "לעזאזל עם זה." "למה, אלנה ליון, איזו שפה מאישה." "לא משנה, אני יודעת מהתגובה שלך, ושלה, שיש לזה משהו לעשות עם העובדה שהיא הותקפה, נכון?" חיכיתי להנהון השקט שלה כדי לאשר את החשדות שלי. "טוב, את יודעת שאנחנו לא נותנות לחרא הזה לעבור, במיוחד לא כשמדובר במשפחה. נמאס לי מהאלימות הזו נגד נשים. את יכולה להאמין שהמטומטמים האלה בוושינגטון די.סי. נתנו לחוק הזה למות? חבורה של מטומטמים אדומים." "אני אומרת שמאחר והנשים של אמריקה כבר לא מוכרות על ידי הממשלה שלנו, שאנחנו צריכות ללכת על כל הקופה כמו מיליציה עליהם. אנחנו נגרום למצעד של שרמן דרך ג'ורג'יה להיראות כמו טיול בפארק. מכיוון שהם מסרבים להגן עלינו, אני אומרת שנתחיל לכרות זין." "תני לי את הבקבוק, אל, היום אפילו לא התחיל ואת מתחילה עם הצרות שלך. הבטחתי לבעלי שהשנה נתנהג." היא הניעה את ראשה כששתתה את שוט הטקילה שלה. *** קולט *** נדמה היה שאנחנו שוכבים כאן במשך זמן רב, והיא לא זזה, לא השמיעה קול. אז בגלל זה כמעט קפצתי מהעור שלי כשהקול הרך והצרוד שלה התחיל. "ביליתי את הלילה עם חברה שלי...אמרתי לה שאני לא יכולה להגיע, אבל אז סיימתי את הדברים שלי מוקדם מהצפוי, ושיניתי את דעתי ברגע האחרון." "דונה פגשה את הבחור הזה טיילור שבוע קודם לכן, וניסיתי להזהיר אותה, את יודעת, אבל היא הייתה מאוהבת בו קשות, ואני מניחה שהיא הורידה את המעצורים שלה." "הגעתי לבית שלה, אבל ההורים שלה נסעו לסוף השבוע, וזו הייתה הפעם הראשונה שהם אי פעם השאירו אותה לבד, אז זה היה אמור להיות הלילה האחרון שלנו לפני הקולג'." "בילינו את הלילה בצפייה בכל הסרטים האהובים עלינו ותכנון לעתיד שלנו ותחבנו את עצמנו עם פיצה. לא ידעתי שהיא אמרה לבחור הזה שהיא תהיה לבד בבית..." היא הפסיקה לדבר, ונעשיתי מתוח. ידעתי שמה שעומד לבוא יהיה רע, וניסיתי להתכונן לזה. האינסטינקט הטבעי שלי יהיה כעס והצורך בפעולה, אבל היא לא צריכה לראות את זה עכשיו. לחצתי אותה אליי, מסר שקט להמשיך. רציתי שזה ייגמר, ורציתי שהיא תספר לי הכל, כדי שאדע עם מה אני מתמודד. "נהייתי ממש צמאה אחרי שנרדמנו, כאילו, בסביבות שלוש לפנות בוקר אני חושבת. ירדתי למטה כדי לפשוט על המקרר, אבל לא הדלקתי את האור. הייתי שם כל כך הרבה פעמים שידעתי די טוב את הפריסה של כל הבית. השגתי את המשקה שלי והייתי בדרך חזרה כששמעתי רעשים בדלת. הייתי הולכת לראות מי שם. חשבתי שאולי ההורים שלה שינו את דעתם וחוזרים הביתה. משהו עצר אותי מלעשות את זה,...ראיתי אותם נכנסים, ארבעה מהם, והם היו מסוממים או שיכורים אני לא בטוחה מה. הם חייכו ונתנו כיפים אחד לשני, והם לא ראו אותי." היא התחילה לרעוד, והלב שלי כאב כשהבטן שלי געשה. לעזאזל. "הם עלו במדרגות והתחילו לפתוח דלתות, אז תפסתי את הטלפון מהשפופרת, אבל אז שמעתי אותה צועקת." היא רעדה לגמרי, כל כך חזק שהמיטה זזה, ומשכתי אותה עוד יותר קרוב ועטפתי את זרועותיי סביבה בניסיון להעניק לה חלק מהחום שלי, ומאחלת כמו לעזאזל שהיא לעולם לא תחווה את מה שהיא עומדת לתאר. "הם אנסו אותה, והתחלפו בפגיעה בה ובצחוק. אני עדיין יכולה לשמוע אותם צוחקים, וחייגתי 911 בלי להבין את זה. הגברת על הקו המשיכה לשאול אותי מה מקרה החירום שלי, אבל לא הצלחתי לדבר. אז היא צעקה לי, דונה, היא צעקה וצעקה ולא יכולתי לעשות כלום. קפאתי במקום. "אני חושבת שהלכתי לתוך הקיר או משהו, אבל הפלתי משהו ואיכשהו הם שמעו את זה, ואחד מהם רץ במדרגות. הוא צעק 'בשר טרי' במעלה המדרגות לאחרים, הם באו, הם ניסו...נלחמתי בהם. השתמשתי בכל טריק שאבא שלי אי פעם לימד אותי, ונלחמתי, אבל אז הם תפסו אותי בשיער." יד אחת הלכה לשיערה היפה כשהיא בוהה בחלל, אבודה באותו זמן, שם היא חיה את האימה שלה. "הם הכו אותי, באגרופים שלהם...הפלתי את הטלפון אחרי שנתקעתי בקיר, הוא עדיין היה פתוח...עד שהם סוף סוף הורידו לי את הבגדים המשטרה הייתה שם." "כשכתב חדשות אחד שאל את המוקדנית למה היא לא פשוט ניתקה אחרי שלא דיברתי, ואיך היא ידעה שזו לא שיחת מתיחה, היא אמרה שזה בגלל שנתתי לה את הקוד המשטרתי לאונס בזמן אמת. לא זכרתי שעשיתי את זה." "הטלפון היה עדיין פתוח, והיא שמעה את כל מה שקורה לי, אז בגלל זה השוטרים הגיעו כל כך מהר. היה לי מזל, אבל דונה, היא. הם פגעו בה כל כך קשה, הגוף המסכן שלה נשבר...היא הרגה את עצמה שלושה ימים אחרי שיצאה מבית החולים." "לטיילור מעולם לא הוגש כתב אישום. הוא היה על תרופות נוגדות דיכאון, או משהו כזה, והם אומרים שזה גרם לו לעשות דברים, ושלושת האחרים ממתינים למשפט." "את יכולה לעצור עכשיו מלאך, את לא צריכה להגיד יותר. אני מצטער על מה שקרה לך ולחברה שלך, ומצטער שזה בחיים שלך, אבל הכל יהיה בסדר עכשיו." חיבקתי אותה כשהמחשבות שלי רצו. מה שהיא תיארה היה מעבר למזעזע, ושהיא תישא את הזיכרון הזה למשך שארית חייה הרגיז אותי לעזאזל. אבל הדאגה הבאה שלי הייתה איך לעזאזל להגיע לבית כלא באריזונה ולדפוק כמה דברים. הגיע הזמן להושיט יד לאחוות האופנוענים. הצוות שלי הוא מה שאפשר לקרוא לו מועדון הג'נטלמנים של האחווה, אבל יד אחת רוחצת את השנייה. אני אשיג את המחושים שלי עד מחר, ובשלושה שמאחורי סורגים יצטרכו לטפל ידיים אחרות, אבל טיילור, הממזר הקטן הזה היה שלי.