בעבר שלה, שון פולר, אחיה המאומץ של פליציה, רקם נגדה מזימה. הוא הכה אותה עד אובדן הכרה ונעל אותה בחדר מלון, ותכנן להציע אותה למלווה בריבית שלו כדרך לסגור את חובותיו. כדי להימלט, לא הייתה לה ברירה אלא לקפוץ מהחלון. עם זאת, היא נתפסה, ושון שבר את ידה הימנית, והרס לנצח את יכולתה לעסוק ברפואה ודיקור סיני. אבל הפעם, היא תכה ראשונה. היא תסלול לעצמה דרך בדמים אם יהיה צורך. באותו רגע ממש, שון עמד מחוץ לדלת חדר המלון עם המלווה בריבית, הנהן והשתחווה בפניו. "מר תומפסון, היא שם בפנים. בדיוק כפי שסיכמנו - אני נותן לך את אחותי וכל החובות שלי יימחקו!" לאנס תומפסון, המלווה בריבית, בהה בדלת הסגורה, לבו דופק בציפייה. "שון, לא חשבתי שבאמת תממש את ההצעה לתת את אחותך כדי לסגור חוב." "היא בכל מקרה לא אחותי האמיתית," מלמל שון מתחת לשפמו, ואז הוסיף במהירות, "הנה המפתח לחדר, מר תומפסון. היא כולה שלך!" לאנס לקח את כרטיס המפתח בשקיקה, והעביר אותו מיד. לפני כמה ימים, כשבא לגבות את חובו, הוא ראה חטף את פליציה. למרות שהייתה צעירה, היא הייתה יפהפייה עוצרת נשימה. הוא פנטז עליה במשך ימים מאז. סוף סוף, הוא הולך לקבל את מה שהוא רוצה. הוא בקושי יכול לחכות. מאחוריו, בריוניו שרקו וצחקו. "למר תומפסון יש מזל הלילה!" אחד מהם הקניט. בלי להסתכל אפילו לאחור, לאנס עשה את דרכו לחדר החשוך, בטנו רועדת מהתרגשות. "אתם, פוחזים, תחכו לתורכם! אחרי שאני אקבל את חלקי, תוכלו לקבל את השאר." בריוניו פרצו בתשואות, אך ברגע שנכנס לחדר, אגרטל כבד התרסק מלמעלה מהחושך. הוא פגע בו ישר בראש, ודם ניתז לכל עבר. ראייתו החשיכה. לפני שמישהו הספיק להגיב, האגרטל התרסק גם על ראשו של שון. הוא השמיע צרחה חודרת, ולבסוף הוציא את הבריונים מההלם שלהם. כל העיניים פנו לעבר הדמות הבוקעת מהחדר. המסדרון היה מואר באור בהיר, שהטיל אור על דמותה של פליציה. בידה, היא אחזה באגרטל, שדם טפטף מתחתיתו. פניה היו נטולות רגש, ועיניה קרות כקרח, וגרמו לה להיראות כמו רוצחת מטורפת. כשדם זורם על פניו, שון הסתכל על פליציה כאילו ראה רוח רפאים. הוא לא יכול היה להסביר זאת, אבל אחותו הכנועה בדרך כלל הפכה לפתע למישהי אחרת לגמרי. עיניה היו מלאות פראות, כל מבט חותך כמו סכין. "מה לעזאזל?" לאנס, שראשו נפגע מהאגרטל, נהם, "מה אתם עושים, אידיוטים? תקשרו אותה! אני אלמד אותה לקח הלילה!" כששמעו את הפקודה, הבריונים הסתערו קדימה כדי לתפוס את פליציה. עם זאת, לא היה סיכוי שהיא תיתן להם הזדמנות לעשות זאת. היא הניפה את האגרטל בחוזקה, והפילה אחד מהם. היא התחמקה מהתקפת פתע מאחור, בעטה בברכו של בריון אחר, וריסקה את האגרטל על הרצפה ברעש גדול. רסיסי האגרטל השבור עפו לכל עבר, ואפילו לאנס ושון נרתעו באינסטינקט. באותו חלון קצר, פליציה הסתערה במורד המסדרון. בקצה המסדרון הייתה המעלית, ולצדה, מדרגות חירום. פליציה הסתערה אל מדרגות החירום, אך לא לפני שהביטה לאחור. לאנס, שון והבריונים שלהם כבר היו במרדף, פניהם המדממות מעוותות מכעס כאילו רצו לקרוע אותה לגזרים. פליציה חייכה חיוך זדוני והרימה להם אצבע משולשת. הם לא היו בשבילה אלא אשפה. פניו של לאנס הפכו סגולים מזעם. "תפסו אותה!" הוא שאג. חלק מהבריונים המשיכו במרדף, בעוד שאחרים רצו קדימה כדי ליירט את דרכה. לאנס גיחך, ופנה אל שון. "אם לא תתפוס אותה היום, לא רק שאגבה את החוב שלך בריבית, אלא גם אכרות אחת מידיך כדי לסגור את החשבון." פניו של שון החווירו. הוא הכיר היטב איזה מין אדם לאנס. הוא היה חסר רחמים ותמיד קיים את הבטחתו. הוא קילל את פליציה בליבו. אלמלא היא, הוא לא היה נקלע לבלגן הזה. "אל תדאג, מר תומפסון! אני אדאג שהיא תהיה קשורה ותועבר אליך!" הבטיח שון, תוך התעלמות מהפציעה בראשו. הוא זינק לכיוון שאליו הלכה פליציה, מבטו מלא זדון. הוא החליט שהוא ישבור את רגליה כשישיג אותה כדי שהיא לא תוכל לברוח. מחוץ למלון היה צומת סואן עם מכוניות שחולפות כל הזמן. פליציה זינקה חצי דרך הצומת אך נאלצה לעצור. הבריונים הקיפו אותה, וחוסמים אותה מכל הצדדים. כשהם התקרבו, שון גיחך, "תברחי אם את מעזה, פליציה! לא משנה כמה רחוק תלכי, אני תמיד אגרור אותך בחזרה. לעולם לא תוכלי לברוח ממני!" הבעתה של פליציה נותרה ללא שינוי. אפילו שמץ של פחד לא נראה על פניה. היא לא יכלה לברוח גם אם רצתה. אנשיו של לאנס הקיפו אותה מכל הכיוונים. למרות שהרחוב היה עמוס בעוברים ושבים, אף אחד לא העז להתערב ולעזור. כולם פינו את הדרך לבריונים. זו הייתה רק היא, לבדה מול העולם. שון ניגב את הדם מראשו וצעד לעברה. הוא חטף אלת בייסבול מאחד הבריונים והניף אותה לעבר רגלה. "את רוצה לברוח, הא? אני אדאג שלעולם לא תוכלי לברוח שוב!" זה היה כמו חזרה על מה שקרה בעבר שלה. עם זאת, הפעם הוא רצה לשבור את רגליה במקום את ידה הימנית. באותו רגע חולף, ממש לפני שהאלה יצרה מגע, מבטה של פליציה התחדד. היא תפסה את פרק ידו של שון וסובבה אותו. אחר כך, היא נעלה במיומנות את זרועו באחיזה כואבת, והפילה אותו ארצה באמצעות נקודות הדיקור בשריריו ובגידיו. זרועו התכופפה בזווית לא טבעית כשקולות עצמות נשברות מילאו את האוויר. שון השמיע צרחה מייסרת. "זה כואב! עזבי! עזבי!" פליציה לא זזה. את המהלך הזה היא למדה בכלא בעבר שלה. אחרי שהיא סבלה מבריונות אינספור פעמים, תא כלוא לימד אותה איך להגן על עצמה. אם גופה לא היה עדיין חלש, היא הייתה שוברת את זרועו של שון לחלוטין. כשצעקותיו הדהדו, פליציה צחקה, אם כי השנאה בעיניה הייתה חד משמעית. "זה לא כואב? שברת לי את יד ימין. זה כאב הרבה יותר." שון היה המום, ופלט, "על מה לעזאזל את מדברת? מעולם לא שברתי לך את היד!" הוא כיוון לרגל שלה, אבל לפני שהוא הספיק, היא הכניעה אותו. פליציה לא טרחה להסביר. כל מה שהיא הרגישה היה שנאה. שנאה אינסופית. בחיים הקודמים שלה, שון פגע בידה, והרס את עשור ההכשרה הרפואית שלה, ניפץ את גאוותה וביטחונה, והשאיר אותה חסרת הגנה. אם הוא לא היה עושה את זה, היא לא הייתה מאבדת הכל בצורה טרגית כל כך. היא לא הייתה מתה ככה. לכן, במקום לשחרר אותו, פליציה סובבה חזק יותר, אחיזתה אכזרית עוד יותר. מה שפליציה לא ידעה זה שמעבר לרחוב, מישהו צפה בכל הסצנה מתרחשת, מסובב באדישות כוס יין. זה לא היה אחר מאשר מייק לוסון, הבן השלישי של משפחת לוסון החזקה. אחרי שנהנה מהמופע קצת, מייק הסתובב וקרא לאיש שנח על ספת עור סמוכה, "היי, סטפן, בוא תסתכל. יש אישה צעירה למטה שנלחמת בעשרה בחורים לבד! היא עזה!" כששמע זאת, סטפן ראסל זז מעט על הספה. תחת שמי הלילה החשוך, אורות העיר נצנצו. דמותו הגבוהה והמעודנת השתקפה בחלון מהרצפה עד התקרה כשהוא נע לעברו. לבוש ללא רבב בחליפה מותאמת, כל תנועה שלו שידרה אווירה של סמכות רגועה. נוכחותו הייתה מחניקה, והקשתה על כל אחד לנשום. אם מישהו מבחוץ היה רואה אותו, הוא היה רועד ומיד כורע ברך, וקורא לו בעצבנות "מר ראסל". סטפן היה ראש משפחת ראסל החזקה בסלדווייל. הוא היה עשיר מעבר לכל מידה והחזיק בכוח עצום. היו גם שמועות שהוא חסר רחמים לחלוטין, בלתי צפוי ובלתי אפשרי לקריאה. כל מי שפגש אותו היה נמנע ממנו, שכן כל מי שחצה את דרכו יכול היה איכשהו למות. אף אחד לא היה מצפה שמישהו כמוהו יהיה בחוֹגֶ'נד. אחרי מבט חטוף למטה, סטפן נראה לא מתרשם, והוא לעג. "זה אמור להיות משעשע?" "ברור!" צחק מייק, מסובב את כוס היין שלו בהנאה. "לפי המקורות שלי, הגברת הצעירה הזו למטה היא בעצם הבת האמיתית של משפחת פולר. זה הסיפור הקלאסי של החלפה בלידה. מעניין, נכון?" משפחת פולר? ניצוץ של עניין הבליח בעיניו העמוקות של סטפן. מייק הרים גבה והנמיך את קולו, "אם הדבר שאנחנו מחפשים באמת נמצא ברשותה של משפחת פולר, אולי כדאי שנקפוץ ונבדוק." שפתיו של סטפן התעקמו לחיוך קל כשמבטו האפל ננעל על פליציה. קולו היה רך אך מצמרר. "אני אוהב את העיניים שלה." "אתה מתעניין בה?" הקניט מייק. הוא רצה לומר יותר, אבל סטפן קטע אותו, "אני רוצה לחפור אותן מראשה." מייק השתנק במילים לפני שהצליח לבסוף להשיב, "אתה באמת השטן." בכיכר, פניו של שון התעוותו מכאב כשפליציה החזיקה את זרועו באחיזה אכזרית. כשהוא חורק שיניים, הוא צעק על הבריונים, "מה אתם עומדים שם? תתפסו אותה, או שמר תומפסון לעולם לא יסלח לכם!" קבוצת הבריונים החלה להקיף את פליציה, והתכוננה לרסן אותה. עם זאת, כמה פנסי מכוניות מסנוורים הבזיקו בלילה. כמה מכוניות יוקרה, בשווי מיליוני דולרים, דהרו לעברם. לוחיות הרישוי הייחודיות, הנועזות והמוגזמות, היו בלתי אפשריות לפספוס. המכוניות האלה היו שייכות למשפחה החזקה ביותר בחוֹגֶ'נד - משפחת פולר. הפושעים החליפו מבטים לא בטוחים, ונסוגו באינסטינקט. הם ידעו טוב יותר לא להתעסק עם המשפחה העשירה ביותר בעיר. שון, לעומת זאת, עדיין לא הבין מה קורה. הוא קילל מתחת לשפמו, ופלט מחרוזת של קללות. פליציה, בדקה את השעה, ספורה בשקט לאחור, "שלוש, שתיים, אחת—" כשששמעה את המספר האחרון, משב רוח קריר סחף, נושא עמו את קולו של מישהו בוכה. ברגע הבא, פליציה נמשכה לחיבוק חזק. "סוף סוף מצאתי אותך, בתי!"