מירה וולש, אלגנטית ומכובדת, חיבקה את פלישיה בחוזקה, דמעות זולגות על פניה כשקראה לבתה. לרגע, נדמה היה שהכיכר כולה עצרה את נשימתה. במיוחד לאנס והמשרתים שלו, שהגיעו קצת באיחור. כולם עמדו שם בהלם. שמועות הסתובבו כבר זמן מה על כך שמשפחת פולר, העשירה ביותר בחוֹגֶנד, שלחה אנשים לחפש את בתם האבודה. כנראה, הבת הזו הייתה פלישיה. המשרתים נפלטו אנחות. אחד מהם פנה אל לאנס ושאל, "מה אנחנו עושים עכשיו, מר תומפסון? אנחנו עדיין חוטפים אותה?" כמובן, הם כבר לא יכלו לחטוף אותה. לאנס לעג בקרירות, אבל מבטו התאוותני נשאר על פלישיה. "בוא נראה איך זה מתפתח. אם היא באמת הבת של משפחת פולר, זה נעשה אפילו יותר מעניין. לא אכפת לי מי היא - אם אני רוצה אותה, היא שלי." בלעג אחרון, הוא אמר, "בואו נלך." בשקט ובלי שאף אחד ישים לב, לאנס וכנופיית המשרתים שלו התגנבו משם. בינתיים, מירה המשיכה לבכות בכיכר, עיניה אדומות ונפוחות. למרות שהייתה כמעט בת 50, פניה עדיין נראו צעירות, אם כי כעת היו מכוסות בפסי דמעות. היא הושיטה יד, רצתה לגעת בעדינות בפניה של פלישיה, אבל פלישיה התחמקה בעדינות. בניגוד מוחלט להתפרצות הרגשית של מירה של כאב לב ושמחה, פלישיה נשארה רגועה באופן מטריד. מההתחלה ועד הסוף, פניה נשארו ריקות, כאילו הייתה צופה מהצד בכל הסיטואציה. ידה של מירה קפאה באוויר, אבל היא הזכירה לעצמה במהירות שפלישיה עדיין לא יודעת את הסיפור המלא. היא ניגבה את דמעותיה והסבירה הכל במהירות. "לישיה, אני אמא שלך, אמא שלך האמיתית. רק לאחרונה גיליתי שהבת שנלחמתי כל כך להביא לעולם הזה הוחלפה בלידה. מהרגע שגיליתי את האמת, חיפשתי אותך בכל מקום. ועכשיו, סוף סוף מצאתי אותך." דמעותיה של מירה זרמו שוב כשדיברה, עיניה האדומות מלאות כאב לב ואשמה. אלה היו רגשותיה האמיתיים כאם. פלישיה לא הטילה ספק בכנות רגשותיה של מירה באותו רגע בחייה הקודמים, והיא לא הטילה ספק בכך גם בחייה הנוכחיים. באותו רגע, מירה הייתה באמת אמה. כאב הלב שלה היה אמיתי, וכך גם האשמה שלה. עם זאת, גם האפליה והבוז של מירה שבאו אחר כך היו אמיתיים. בכל פעם שמירה הייתה צריכה לבחור בין פלישיה לקיילה, תמיד פלישיה הייתה זו שננטשה. זה קרה בכל פעם. לדוגמה, בחייה הקודמים, לאחר שקיילה זייפה את מותה בקפיצה לים, מירה סטרה לה בחוזקה ואמרה, "פלישיה, החרטה הגדולה ביותר בחיי היא שהחזרתי אותך!" פלישיה עצמה את עיניה לרגע, גופה רועד ללא שליטה. למרות זיכרונותיה החיים, היא לא יכלה לבטא את כאבה ותלונותיה. היא השתחררה לאט לאט מחיבוקה של מירה, תנועותיה עדינות אך נחושות. "טעית בכתובת, גברת." "לישיה…" פניה של מירה התמלאו בצער, אבל היא התעשתה במהירות, ואילצה חיוך דרך דמעותיה. "זה בסדר, מותק. אני מבינה שאת לא יכולה לקבל את זה עכשיו. דם סמיך יותר ממים, ואני מאמינה שיום אחד תזהי אותי." פלישיה שתקה. מירה, שניסתה כמיטב יכולתה לפייס אותה, אמרה בעדינות, "לישיה, כבר מאוחר. למה שלא תחזרי איתי הביתה הלילה? אני ארגיש הרבה יותר טוב בידיעה שאת לא לבד כאן בחוץ." מאז שגילתה שבתה הביולוגית הוחלפה בלידה, מירה שלחה מיד את אנשיה לאסוף את כל המידע על מקום הימצאה של פלישיה. לכן, היא ידעה לא מעט על משפחתה המאמצת של פלישיה ועל הרקע שלהם. אמה המאמצת הייתה מובטלת, ובילתה את רוב זמנה בוויכוחים עם השכנים. אביה המאמץ היה פושע קטן, שעסק כל הזמן בהונאות. בינתיים, אחיה היה מהמר, שתמיד היה שקוע עד צוואר בחובות. מירה לא יכלה לגרום לעצמה לכבד משפחה כזו. היא גם דאגה שפלישיה תרכוש את ההרגלים שלהם כשתגדל בסביבה נוראית כזו. מאחר שבתה האמיתית הייתה מולה, לא היה סיכוי שהיא תאפשר לה לחזור למקום הנורא הזה. אחרי הכל, זו הייתה בתה הביולוגית, בשרה ודמה. "לישיה, בבקשה תחזרי איתי הביתה." למרות התחנונים הכנים של מירה ותשומת הלב הזהירה, פלישיה לא הגיבה. מבטה, לעומת זאת, פנה לעבר שון, שעדיין היה קפוא על הקרקע בהלם. שון היה המום, ולא הצליח להאמין שפלישיה היא באמת הבת של משפחת פולר העשירה. זה היה חדשות טובות מבחינתו מכיוון שזה אומר שהוא יכול לסחוט את משפחת פולר עבור כסף. חובות ההימורים שלו בעשרות אלפי שקלים יסולקו תוך דקות. אחרי הכל, המשפחה שלו גידלה את פלישיה כל השנים האלה. האם זה לא הוגן לבקש פיצוי? כמה מיליונים, אולי עשרות מיליונים, זה לא לא סביר, נכון? לאחר שהבין זאת, עיניו של שון נצצו באור חמדני וערמומי. פלישיה, כמובן, לעולם לא תחזור עם שון. זה לא היה מקום שהיא הייתה קוראת לו בית; זה היה חונק, גרוע יותר מתהום. חוץ מזה, לא שון ולא לאנס יסלחו לה כל כך בקלות. הדרך הטובה ביותר להימלט מהטיפוסים הנמוכים האלה הייתה ללכת אחרי מירה חזרה למעון פולר. עם המחשבה הזו, הבעתה של פלישיה התרככה מעט כשצפתה במירה. היא נראתה כמו ילדה הכמהה לאהבה, עם רמז של תקווה וגעגוע בעיניה. המראה הזה המיס את ליבה של מירה, והיא התחילה לבכות שוב. "בואי נלך, לישיה. בואי נלך הביתה." פלישיה אפשרה לעצמה להיות מובלת למכונית על ידי מירה, ולא התנגדה לחיבה. כשישבה במושב האחורי, עיניה של פלישיה צנחו, וכל סימני החמימות והרכות נעלמו, והוחלפו באדישות ובלעג קרים. הגיע הזמן לפגוש את קיילה שוב. צי המכוניות היוקרתיות הניע ופנה לכיוון מעון פולר. שון, שעדיין היה פרוש על הקרקע, בהה במכוניות כשהן התרחקו, וצפה בפלישיה מאותתת לו באגודל למעלה לפני שהעבירה את אגודלה על גרונה בתנועה מאיימת. שון התעורר מתרדמתו, ופניו הסמיקו מכעס. הפרחחית הקטנה הזו! אז מה אם היא הפכה לבתו של משפחה עשירה? איך היא מעזה לאיים עליו ככה? הוא טיפס על רגליו ומיד התקשר להוריו, וצעק, "אבא! אמא! פלישיה נלקחה זה עתה על ידי משפחת פולר. אנחנו צריכים ללכת לשם עכשיו כדי לדרוש צדק. לא היינו צריכים לגדל את הבת שלהם בחינם במשך 18 שנים! "אה, ועוד דבר." שון נזכר לפתע במה שמירה אמרה על כך שבתה הוחלפה בלידה. עיניו נצצו בהכרה. מאחר שפלישיה הייתה הבת האמיתית של משפחת פולר, זה אומר שקיילה, היורשת הנוכחית של משפחת פולר, היא בעצם אחותו הביולוגית. "הגיע הזמן גם להחזיר את המשפחה שלנו."