פרק 4 "חשבתי ששמעתי קולות כאן. הכל בסדר, די?" אומרת אישה מושכת מאוד, שנראית בשנות השלושים לחייה, כשהיא נכנסת לחדר בחיוך קורן. שערה שחור כזפת ומבריק כשאור השמש פוגע בו. זה סוג השיער שצריך להיות בפרסומות לשמפו, והוא רק מדגיש את עיניה הכחולות המדהימות ואת עורה המושלם. היא לובשת שמלה שחורה צמודה שמבליטה את גזרת השעון שלה ונעלי עקב שחורות, כשהציפורניים שלה בידיים וברגליים צבועות באדום בוהק. היא סוג האישה שגורם לך להרגיש חוסר ביטחון ברגע שאת רואה אותה. "כן. קלריסה, זו ג'וזי בנקס, סטודנטית חדשה שאספתי זה עתה מעולם בני האדם. האם תוכלי בבקשה להקצות לה אחד מחדרי המעונות היחידים ברובי," אומר מר קולינס, תוך שהוא מוציא את התיק מהמזוודה שלו שהשוטר נתן לו קודם לכן ומושיט אותו לקלריסה. "אתה בטוח? יש מספיק מקום עבורה באמבר או בספיר," אומרת קלריסה, ומעניקה לי מבט מעריך מלמעלה למטה לפני שהיא מכווצת מעט את אפה. "שימי אותה ברובי בבקשה ותוודאי שיש לה כל מה שהיא צריכה," הוא אומר בביטול. ואז הוא מתיישב ליד שולחנו ופותח מחשב נייד. אני עומדת שם לא בטוחה מה אני אמורה לעשות עכשיו. מר קולינס מציץ לעבר קלריסה ואז אליי. "זה הכל," הוא נוהם. "כמובן, דיקון, ג'וזי, בואי אחריי בבקשה," קלריסה מחייכת בחיוך הדוק. "אבל…" אני מתחילה. "זה הכל, מיס בנקס, קלריסה תסדר לך כל מה שאת צריכה ומישהו יגיע למעונות שלך בקרוב כדי לענות על כל שאלותייך ולעזור לך להתאקלם. ברוכה הבאה לאקדמיית גרייס. אני מקווה שלא יהיה צורך בביקורים נוספים במשרד שלי," אומר מר קולינס בטון שטוח ואז מפנה את תשומת ליבו בחזרה למחשב הנייד שלו. באנחה, אני עוקבת אחרי קלריסה המושלמת. אנחנו יוצאות מהמשרד למסדרון מרופד זכוכית, העקבים של קלריסה מצלצלים בעוצמה על רצפת השיש בצבע קרם. הכל מרגיש בהיר ומבריק מדי. הייתי שונאת להיות המנקה כאן, חייב להיות צבא שלם של מנקים כדי לשמור על כל הזכוכית והשיש נקיים. קלריסה מובילה אותי למעלית ואני נושמת נשימה נשמעת כשאני נזכרת בנסיעה האחרונה שלי במעלית לפני שנחטפתי על ידי קוסם סקסי, גס רוח, חלאה של… קוסם? ואז אני צוחקת בנחרה כשאני חושבת על מה שקורה. אני בהוגוורטס המזוין, וזה הופך את מר קולינס לפרופסור דמבלדור. קלריסה מעניקה לי מבט צדדי לא מרוצה. "סליחה, זה היה יום מטורף," אני מסבירה. "אני יכולה לתאר לעצמי. אל תדאגי לגבי דיקון, הוא היה במקלחת הבוקר שלו כשהגיעה השיחה עליך, הוא היה צריך למהר בלי קפה הבוקר שלו, הוא ממורמר בלי הקפה שלו," היא צוחקת, קצת יותר מדי מכדי שזה יהיה אמיתי. המוח שלי מתמלא לפתע במחשבות על מר קולינס במקלחת, ואז אני מבינה מה היא אמרה. אם היא הייתה שם כשהוא קיבל את השיחה, זה אומר שהיא הייתה שם כשהוא התקלח. היא החברה שלו… או אשתו. כמובן, היא יפה והוא חתיך אש, הם התאמה מושלמת. זה מסביר למה הוא קפץ ממני כאילו הייתי בוערת, הוא לא רצה שהחברה שלו תקבל את הרעיון הלא נכון. הלב שלי שוקע קצת. חשבתי שהרגשתי קצת כימיה במפגש הקצר שלנו, אבל אני מניחה שזה היה רעיון מטופש בכל מקרה. אני התלמידה שלו עכשיו, ואני לא יודעת איך הדברים עובדים כאן, אבל אני בטוחה שזה אותו הדבר כמו בעולם האנושי. תלמידים ומורים שיוצאים זה ממש לא. למה אני מבזבזת זמן במחשבות על זה כשהחיים שלי פשוט נמחקו לחלוטין? "חכי!" אני פולטת. "אני צריכה לחזור… אמא שלי," אני מצליחה לומר דרך נשימות מבוהלות. איך יכולתי לשכוח מאמא שלי? אשמה מציפה אותי. "אל תדאגי לגבי כל זה לעת עתה, הזמן עובד אחרת כאן, כך שאף אחד עדיין לא יתגעגע אלייך. דיקון ידאג להכל, אמא שלך תהיה בסדר גמור. אני בטוחה שהוא ידאג לעדכן אותך בעניינים אישיים כאלה," היא מחייכת. "בסדר," אני מהנהנת. "מה עם הדברים שלי? אני יכולה לחזור בשבילם?" אני שואלת. "דיקון ידאג שהחפצים שלך יגיעו אלייך, תנסי לא לדאוג ופשוט תתמקדי בלבנות את החיים החדשים שלך כאן. אני יודעת שזה זמן קשה אבל אני בטוחה שתהיי מאושרת כאן, אנחנו נמצא דרך להפוך את המעבר הזה לקל ככל האפשר עבורך," היא אומרת כשאנחנו הולכות דרך מבוך של מסדרונות זכוכית ושיש. אנחנו יוצאות מהבניין לחצר עם מזרקה ענקית באמצע. המים יוצאים דרך ארבעה פיות. מעל כל פיה יש גביש גדול. קלריסה מפסיקה ללכת לרגע כדי לתת לי להסתכל על זה. "כל גביש מייצג בית באקדמיה שלנו. הוקצית לרובי לעת עתה," היא מסמנת לעבר האבן האדומה. "את יכולה לזהות בקלות את חברייך לבית לפי צבע העניבה שלהם. אדום לרובי, ירוק לאמרלד, כחול לספיר וצהוב לאמבר," היא מסבירה כשאנחנו ממשיכות ללכת. אני מגלגלת עיניים במוחי על המחשבה ללבוש שוב מדים. אני כמעט בת 19 ואני מרגישה שאני חוזרת לבית ספר תיכון. "איפה שאר התלמידים?" אני שואלת, תוך שאני שמה לב כמה שקט כאן. "כולם בשיעורים, הם יסיימו בקרוב. יש לנו קצת יותר מ-300 תלמידים כאן, זה יכול להיות די עמוס בין השיעורים," היא מעווה את פניה. תנועה במרחק מושכת את עיני ואני יכולה להבחין בקבוצה של כשלושים אנשים. הם נעים במהירות סביב זה את זה כאילו רוקדים. כשאנחנו מתקרבות אני מבינה שהם נלחמים. "אימוני קרב," קלריסה מעירה, "הם יחידת החיילים הבאה שלנו," היא מוסיפה בגאווה. אני רוצה להתקרב כדי להסתכל מקרוב אבל קלריסה מזרזת אותי הלאה ולכיוון בניין אבן ישן למראה שמקושט באבני רובי. "זה הבניין שלך," היא אומרת כשאנחנו נכנסות דרך הדלת. אני מסתכלת סביבי ביראת כבוד. זה מדהים. זה כמו טירה עתיקה מבפנים אבל עם כל מה שהיית מצפה לו בבית מודרני. לחלל הגדול יש קירות אבן עם וילונות אדומים עבים סביב החלונות הענקיים. ואז יש ספות הפזורות סביב שטיח גדול עם אח אבן ואש אמיתית. יש טלוויזיה עם מסך שטוח גדול המותקנת על אחד הקירות עם קונסולות משחקים על המדפים שמתחתיה. בכל צד של החדר יש גרם מדרגות מפואר שנפגש למעלה. אני עוקבת אחרי קלריסה במעלה המדרגות ובמורד מסדרון, אנחנו חולפות על פני שתי דלתות לפני שהיא עוצרת ונותנת לי מפתח. "זה שלך, אני אתן לך קצת זמן להתמקם ומישהו יגיע בקרוב כדי להראות לך את הסביבה," היא מחייכת והולכת משם לפני שאני אפילו מצליחה למלמל תודה או לפתוח את הדלת.