פרק 2 במשך השעות הבאות, אני צופה בשעון בחדר הקטן שבו הם נעלו אותי. שתיתי את כוס המים הקטנה מנייר שלי לפני שעות וספרתי כל סדק זעיר שמצאתי בקירות הטיח לפחות עשר פעמים. בדיוק כשאני עומדת להשתגע לגמרי משידור חוזר של מה שקרה עם ג'נה שוב ושוב, הדלת נפתחת. השוטר שראיתי קודם במעונות נכנס ומתיישב מולי בשולחן. "מצטערים שגרמנו לך לחכות, מיס בנקס," הוא אומר, מניח תיקייה מנייר על השולחן. הוא פותח אותה ומתחיל לקרוא בה בשקט. השניות חולפות ואני מתחילה להרגיש חסרת מנוחה בכיסא שלי בשקט הלא נוח. בדיוק כשאני פותחת את הפה כדי לשבור את השתיקה, הדלת נפתחת שוב וגבר גבוה לבוש חליפה שנראית יקרה נכנס, מחזיק תיק. האיש מביט בי בהערכה. הוא נראה טוב בצורה קיצונית ומשדר דומיננטיות שמקשה להסתכל עליו. "זאת היא?" הוא אומר כמעט בנחירה, מניע את הסנטר שלו לכיווני. "כן, אדוני," השוטר מהנהן, מסמן לחדש להצטרף לשבת לידו. הוא מתיישב וקורא את הניירת שהשוטר מגיש לו. אני בוחנת את פניו כשהוא קורא. הוא אחד מהבחורים חסרי הגיל האלה. ההתנהגות הרצינית והלא מתפשרת שלו גורמת לו להיראות מבוגר בהרבה, אבל פניו צעירות. אני מנחשת שהוא יכול להיות בין עשרים לארבעים. הוא בטח מרגיש שאני מסתכלת עליו כשהעיניים שלו עולות לשלי מעל הנייר והוא שומר על מבטי. הכל בי צועק לי להסיט את המבט, לשבור את קשר העין, אבל אני לא עושה זאת. אני לא אתן לבריון הזה להפחיד אותי. העיניים שלו נעשות חזקות ואז אני נשבעת שאני רואה הבזק של חיוך לפני שהוא מטיח את ידו על השולחן, מה שגורם לי לקפוץ לאחור בפחד. "את מנסה לאתגר אותי מיס בנקס?" הוא שואל בקול עמוק יותר ממה שהשתמש בו עם השוטר השני. "לאתגר אותך?" אני נוחרת ומרימה גבה, מנסה להשתמש בגישה שלי כדי להסתיר כמה הוא הפחיד אותי. "אני מציע שתלמדי להיכנע, ובמהירות, כי במקום שאת הולכת אליו, האנשים לא יהיו סובלניים כמוני," הוא אומר, סוגר את התיקייה ומכניס אותה לתיק שלו לפני שהוא פונה אל השוטר ומהנהן. הלב שלי דופק בחזה ופאניקה אוחזת בי כשאני צופה בשני הגברים לוחצים ידיים. "אני אקח אותה מכאן," הבלש המעצבן אומר לשוטר. "לא," אני מצליחה ללחשש. "בבקשה, לא התכוונתי לפגוע בה. אני לא יכולה ללכת לכלא. אני לא יכולה!… אני לא מקבלת עורך דין?… שיחת טלפון?" אני מתחננת לשוטר כשהוא עוזב את החדר. אני מפנה את תשומת הלב שלי בחזרה אל האיש בחליפה. "בבקשה אדוני, זאת הייתה תאונה," אני מייבבת. "לא כל כך קשוחה עכשיו, הא?" הוא מחייך אליי. "בואי נלך, מיס בנקס, יש לי לוח זמנים עמוס מאוד ואין לי זמן לדמעות שלך," הוא נאנח והולך לכיוון הדלת. אני נשארת לשבת, קפואה מפחד והלם. "יש לך שתי שניות לעקוב אחריי, אחרת אני אשאיר אותך כאן ואתן למשטרה לזרוק אותך לכלא," הוא נוזף. "חכה, מה?" אני נאנחת ומסתובבת להסתכל עליו. הוא מסמן לדלת הפתוחה שבה הוא עומד ובלי יותר מדי מחשבה אני קופצת על הרגליים וממהרת לצידו. "זה מה שחשבתי," אני שומעת אותו מעיר מתחת לנשימתו. הוא הולך במורד המסדרון בצעדים גדולים שאני מתקשה לעמוד בהם. "לאן אנחנו הולכים?" אני לוחשת לו כשאנחנו חולפים על פני שוטרים שלא נראה שאכפת להם מאיתנו. הוא מתעלם ממני כמו החלאה שהוא ואפילו לא מסתכל עליי עד שאנחנו מגיעים למעלית. הוא לוחץ על הכפתור ומסתובב אליי בזמן שאנחנו מחכים שהדלתות ייפתחו. "תגידי לי, מיס בנקס, את נוטה להתקפי פאניקה?" הוא שואל. "אה?" אני מגיבה, קצת מופתעת מכל המצב הזה. "התיק שלך אומר שהתעלפת מהתקף פאניקה משוער בזירה, ונראה שאת על סף התקף פאניקה נוסף עכשיו. אז מה שאני שואל, ילדה קטנה, זה אם אני הולך להצטרך להחזיק לך את היד במהלך המסע שלנו?" הוא מלגלג. כעס מתלקח בי במילים שלו. "אני מצטערת אדון מושלם, היה לי יום מחורבן אז תסלח לי אם אני קצת נסערת!" אני לוחשת לו, מצליבה את זרועותיי כדי ליידע אותו כמה אני קשוחה. הוא נותן לי עוד אחד מהחיוכים שלו בקושי ושוב מהנהן במה שנראה כאישור. המעלית מצלצלת באותו רגע, מסמנת על פתיחת הדלתות והוא צועד קדימה בלי מילה נוספת. אני עוקבת אחרי החלאה החלקלקת ונמצאת לידו. אני צופה בדלתות נסגרות, בתחושה מוזרה שהן נסגרות על חיי הישנים. "קולינס," הוא אומר, מוציא אותי מהמחשבות המוזרות שלי אני פונה כדי לתת לו מבט שואל. "זה מר קולינס," הוא אומר בלחישה בקושי כשהוא צועד קרוב בצורה מסוכנת ומסתכל עליי. כל כך קרוב שכשאני לוקחת נשימה החזה שלי נוגע בשלו. האוויר מרגיש טעון לפתע כשאני בוהה בעיניו של מר קולינס. הזרוע שמחזיקה את התיק מתפתלת סביב גבי והוא מושך אותי צמוד לחזה שלו, מה שגורם לי להיאנח. שיט, הבחור הזה חתיך. הוא מרים את ידו השנייה ומלטף בעדינות את הלחי שלי בחיוך סודי, ואז בבת אחת הוא אוחז בסנטר שלי בחוזקה. "לישון," הוא דורש, עיניו מבהיקות בכחול כשהוא מדבר. המחשבה האחרונה שלי לפני שהגוף שלי נכבה היא שאני הולכת לבעוט לבחור הזה בביצים ברגע שתהיה לי ההזדמנות.