פרק 6 הראייה שלי חוזרת מהר כפי שנעלמה. תיאו שוכב על הרצפה לרגלי וגונח. "מה זה היה?" אני דורשת, נסוגה מתיאו ואוחזת בידי. "הניצוץ," תיאו גונח, ואז הוא מתחיל לצחוק. "מה זה…" אני מתחילה, אבל אני נקטעת כשדלתי מתנפצת לרסיסים. זה גורם לי לצרוח ולקפוץ אחורה. איש כועס מאוד עומד בפתח הדלת שלי, נושם בכבדות. הוא סוקר את המראה שלפניו. שיער כהה נתלה על עיניו, אבל זה לא מסתיר את הזעם שמציץ מאחורי התלתלים הכהים. ידו נשלחת לעברי ואצבעותיו נמתחות כאילו הוא אוחז במשהו, ואז החמצן שלי נגמר. אני מגרדת בצווארי, מנסה להסיר את מה שכרוך סביבו שמונע ממני לנשום, אבל אין שם כלום. "מייסון תפסיק, אני בסדר," תיאו מקרקר ודוחף את עצמו לעמוד על רגליו לפני שהוא מוריד את זרועו של האיש הכהה. אוויר יקר ממלא את ריאותיי ואני קורסת על ברכיי בהקלה. "ג'וזי, את בסדר?" שואל תיאו, כורע ברך מולי. "צא… החוצה!" אני לוחשת בין נשימות עמוקות. "תן לי לבדוק אותך על ידי אחות," אומר תיאו ברכות, מושיט יד ונוגע בצווארי. מגעו מרגיע אך גם פוגע בעורי הרך. אני מכה על ידו. "שמעת את הגברת, צא תיאו, וקח את הפסיכו הזה איתך!" קורא קול נשי. אני מרימה מבט ורואה נערה קטנה, בעלת מראה של פיה, עומדת ליד דלתי, ידיה על מותניה והיא נראית ממורמרת. "הוא לא התכוון לזה, הוא חשב שהיא פוגעת בי," מסביר תיאו. "היא פגעה בך!" צועק מייסון. "לא, זה היה מדהים. זה היה הניצוץ," קורא תיאו בהתרגשות. נערת הפיות צוחקת בחוסר אמון ומייסון נראה כאילו מישהו הרג לו חתלתול. עיניו נוחתות עלי שוב ואני נשבעת שאני רואה שם רצח. "בטח מאהב, כולם יודעים שזה מיתוס. לך קח את החבר שלך ותחלום במקום אחר," היא מבטלת. "ותתקן את הדלת הארורה הזאת!" היא מוסיפה כשניגשת לעמוד לצידי. "מה זה הניצוץ?" אני מקרקרת. "תשכחי מזה לעת עתה, אנחנו מתחילים אותך עם היסודות, לא מיתוסים," היא מחייכת, מושיטה לי את ידה. אני לוקחת אותה ונותנת לה למשוך אותי לעמוד על רגליי. "אני דורותי, אבל כולם קוראים לי דוט. מר קולינס ביקש ממני להיות המדריכה, המורה והחברה הכי טובה שלך," היא מכריזה במועל יד. "אוקיי, תפסת אותי, שיקרתי לגבי החברות הכי טובות, אבל אנחנו הולכות להיות חברות הכי טובות, אני פשוט מרגישה את זה," היא כמעט מצייצת. אני קצת מופתעת מהגישה העליזה שלה ומהמהירות שבה היא מדברת, במיוחד אחרי שתקף אותי החקיין של דיימון סלבטורה. אני מביטה לעבר דלתי ותיאו והחבר הרצחני שלו אינם נראים בשום מקום, גם דלתי שוחזרה לתפארתה הקודמת, לעולם לא הייתם מנחשים שהיא התנפצה למיליון חתיכות רק לפני רגעים ספורים. "הדלת שלי," אני נאנחת. "מייסון תיקן אותה, הוא אידיוט קצר רוח ושתלטן, אבל הוא גם מגונן בטירוף וכיף שהוא בסביבה כשדברים נשברים, אמנם בדרך כלל הוא שובר אותם, אבל אף אחד לא מושלם," היא אומרת בכתפיים משוכות. "אם אני אשאל אותך משהו, תהיי כנה איתי כי אני עומדת לאבד את זה," אני שואלת כשאני מתחילה להסתובב בחדרי. "יאללה," היא מצייצת, משתרעת על מיטתי ובוחנת את ציפורניה הוורודות הבהירות. "זה בית חולים פסיכיאטרי? כי לאמא שלי יש פסיכוזה, אז אולי זה תורשתי. אחרי כל מה שקרה היום אני מתחילה לחשוב שבעצם השתגעתי וכל זה הזיה ואני מטופלת כאן, לא סטודנטית," אני פולטת. "לא, זה בית ספר לאפורים. אלא אם כן אני גם בהזיה… מה אם לכולם כאן יש את אותה הזיה וכולנו חושבים שאנחנו בבית ספר אבל באמת זה בית חולים? ומר קולינס הוא הרופא החתיך שלנו שמנסה להחזיר את כולנו לשפיות. זה יהיה מצחיק," היא אומרת וצוחקת בהיסטריה. אני בוהה בה בעיניים פעורות עד שהיא מתאוששת. "האם זה אפשרי?" אני שואלת. כמעט מפחדת ממה תהיה התשובה שלה. "לא. אבל אני כן אוהבת את הרעיון שמר קולינס הוא רופא, אני הולכת לקרוא לו ככה מעכשיו. עכשיו תתלבשי, או שנפספס את ארוחת הערב, ואת לא רוצה לראות מה קורה כשאני מפספסת ארוחת ערב," היא מחייכת בחיוך מתוק. "אין לי בגדים," אני אומרת בחיוך עגום. דוט נותנת לי חיוך יודע ומקישה באצבעותיה. "טה-דם," היא מחייכת, ומצביעה על ארוני. בקמט מצח אני פותחת את הדלתות ומסתכלת בהשתאות על המוטות המלאים כעת. "איך עשית את זה?" אני שואלת בתדהמה. "בסדר, תפסת אותי בשקר שוב. זה לא הייתי אני. מר קולינס אמר לי שהוא מילא את הארון שלך. בחורה, בטח עשית עליו רושם טוב. מעולם לא ראיתי אותו כל כך נחמד," היא אומרת כשניגשת לעמוד לצידי ודוחפת את הירך שלה לתוך שלי. "נחמד?" אני צוחקת. "הוא היה הכל חוץ מנחמד," הוא בטח הביא את זה בזמן שהתקלחתי. תודה לאל שלא יצאתי בלי החלוק בזמן שהוא היה כאן. "ממממ," היא מלגלגת ודוחפת אותי. היא תופסת זוג מכנסיים קצרים מאוד שחורים, גופייה שחורה וקפוצ'ון אדום גדול עם האקדמיה של גרייז מעוטרת בחזית. ואז היא פותחת מגירה ומוציאה קצת תחתונים לפני שהיא זורקת הכל עלי. "תתלבשי, בואי נלך," היא עושה לי תנועת גירוש. אני לוקחת את הבגדים לחדר האמבטיה ומתלבשת במהירות. הכל מתאים בצורה מושלמת ואני תוהה איך מר קולינס ידע את המידה שלי, במיוחד את התחתונים שלי. אני דוחפת את המחשבה שהוא בוחר בשבילי תחתונים ממוחי, לא רוצה שהמבוכה הזו תוסיף לסערת החרא של יום. כשאני יוצאת מחדר האמבטיה דוט מושיטה זוג נעלי קונברס לבנות וחדשות, אני דוחפת את רגליי לתוכן ועוקבת אחרי דוט החוצה, מוכנה לחקור את עולמי החדש.