פרק 2 "קומי, מיס בנקס," אומר קול חלקלק, והטון שוטף אותי כמו ליטוף אוהב, ולראשונה מזה זמן רב מאוד אני מרגישה בטוחה, וזה לא משהו שאני רוצה להתעורר ממנו עדיין. אני מטמינה את פניי בחמימות על לחיי. ריח מתוק, חמאתי ויערני פוגע באפי ואני משמיעה המהום של אישור מהריח הנעים. נהמה של אי שביעות רצון הורסת את שביעות רצוני ממש לפני שאני מושלכת בחוסר טקסי על גבי גבי. הנחיתה רכה אך עדיין לא נעימה. "מה לעזאזל!" אני מקללת, ממהרת לשבת ולסרוק את סביבתי. אני על ספה בחדר מואר בעמימות, אור בהיר פתאום שוטף את החדר וגורם לי לעווית כנגדו. אני מעבירה את תשומת ליבי למקור האור, נלחמת בדחף לנשוך לעברו כמו ערפד פראי. דמות גדולה ממוסגרת על ידי אור השמש הזורם ששוטף את החדר דרך חלון שמשתרע על פני כל הקיר. הדמות מתעסקת עם הווילונות שהוא פתח זה עתה ואני מזהה אותו במהירות כבלש הצדקן, מר קולינס. אירועי היום שבים אליי כמו גל צונאמי של כעס, פחד ובלבול מוחלט. "מה עשית לי? איך הגענו לכאן?" אני דורשת, מצביעה על החדר וקופצת על רגליי. "אין לי זמן לטפל בך כמו תינוקת, אז הנה הגרסה המהירה," הוא מתחיל כשהוא פותח את כפתורי ז'קט החליפה שלו ותולה אותו על גב כיסא משרדי גדול מעור. "שמי דיקון קולינס, אני מנהל האקדמיה של גריי ואת התלמידה החדשה ביותר כאן. תגידי לי, מה את יודעת על המורשת שלך?" הוא שואל. עיניי מרותקות לידיו כשהוא פותח את כפתורי השרוולים של חולצתו ומגלגל כל שרוול כדי לחשוף כמה אמות מרשימות. שיעול קל מחזיר אותי מהטראנס שלי. "אה... אמ," אני מתחילה, נבוכה מכך שנתפסתי בוהה. "סליחה, אני קצת אבודה כאן. אני לא מרגישה את עצמי," אני אומרת באנחה ונופלת על הספה. אני מנסה לעבד מה לעזאזל קורה. "בשל הנסיבות שלך, אני הולך להניח שאת לא יודעת כלום. כאן באקדמיית גריי, התלמידים שלנו מחוננים..." הוא מתחיל. "חכי, מחוננים?" אני קוטעת, "אני חושבת שהייתה טעות. אני לא מחוננת, קיבלתי עובר בכל הבחינות שלי אבל שום דבר שמבליט אותי," "אם תתני לי לסיים מיס בנקס..." "ג'וזי," אני מתקנת, לא אוהבת את האופן שבו הוא משתמש ב'מיס בנקס' בצורה נחותה. "מיס בנקס," הוא חוזר, "אם רק תשמרי על שקט לשתי דקות ותתני לי להסביר אז תוכלי להיות בדרכך. האקדמיה שלנו מיועדת למה שאנחנו קוראים גרייז. גרייז הם גזע של בני אדם על-אנושיים. בעוד שאנחנו הרבה יותר חזקים מבני אדם רגילים, אנחנו גם קטנים במספר. מסיבה זו, יצרנו ממלכה משלנו בתוך הממלכה האנושית. זה בטוח יותר לכולם לחיות בשלום. איכשהו, חמקתם דרך הרשת וגדלתם בתוך הממלכה האנושית. אני אפתח בחקירה מלאה כיצד זה קרה, אבל לעת עתה, את כאן ואת בטוחה. עכשיו אני מעריך שזה הרבה בשבילך לעכל ויש לך הרבה מה להשלים אז אני לא אציף אותך היום. אני אדאג שהעוזר שלי יקצה לך חדר במעונות וישדך אותך לאחד התלמידים האינטלקטואלים יותר שלנו כדי לעשות איתך לימודים נוספים מחוץ לשיעורים הרגילים שלך. אני גם אקבע כמה לימודים נוספים עם המורים שלנו כאן. יש שאלות?" הוא אומר בלי שמץ של חיוך. "אה, אתה טוב," אני צוחקת. "אני אוהבת את התוכנית הזו! הייתי צופה בה כל הזמן," אני אומרת בין התקפי צחוק. אני קמה ומתחילה לחקור את החדר כדי למצוא את המצלמות הנסתרות. אני לא מאמינה שאני בתוכנית המתיחות. אני תוהה מי הציע אותי, זה בטח היה פרייה, החברה הכי טובה שלי מהמכללה. "האם פרייה הכניסה אותך לזה?" אני מצחקקת. "מיס בנקס!" השחקן שמגלם את מר קולינס צועק, מטיח את ידו על השולחן, מה שרק גורם לי לצחוק חזק יותר. אני ניגשת אליו ובודקת את הכפתורים על חולצתו, אחד חייב להיות מצלמה נסתרת. ואז אני מתחילה לשפשף את ידיי על חולצתו, ממששת אחר החוטים הנסתרים. בהבזק ידיו כרוכות סביב פרקי ידיי, גורמות לי להיאנח בהלם כשהוא אוחז בהן בחוזקה, עוצר את החקירה שלי. אני מביטה בו ועיניו עזות כשהן בוהות בי בחזרה. "מה לעזאזל את עושה?" הוא שואל כמעט בנהמה. "מחפשת את המיקרופון שלך?" אני בולעת רוק. "אין לי מיקרופון, זו לא מתיחה. את חדשה כאן ויש לך הרבה מה לעכל אז הפעם אני אוותר לך, אבל אם תשימי עליי ידיים שוב לעולם יהיה עונש. את מבינה?" הוא אומר בטון נמוך ומפחיד. נשימתו הכבדה גורמת לי לנשוך את לשוני כי אני באמת רוצה להקניט אותו לגבי מה העונש הזה עשוי להיות. כאילו שהוא יודע מה אני חושבת עיניו נראות מהבהבות בכחול. אז אני נזכרת שהם עשו את זה קודם, ממש לפני שהוא דרש שאני אשן, דרישה שלא יכולתי לעמוד בפניה. פאניקה מבעבעת בתוכי בהבנה. הוא אומר את האמת, לא? "גרמת לי ללכת לישון," אני אומרת בנשימה רועדת. הוא נותן לי הנהון בודד בתגובה. "מה עוד אתה יכול לגרום לי לעשות?" אני שואלת. פחד מאיזו פגיעה אני עכשיו דוחף אותי לשאול את השאלה. "הכל," הוא אומר בלחישה צרודה, ואני נשבעת שפניו מתקרבות לשלי. תשובתו לא מפחידה אותי כמו שהיא צריכה, אם כבר היא מרגשת אותי. ואז דלת נפתחת, שוברת את הטראנס שהוא הכניס אותי אליו, הוא משחרר את פרקי ידיי ועושה צעד אחורה כאילו אני פתאום דוחה אותו. אני מסתובבת לראות מי הפולש.