פרק 5 אני עומדת בפתח חדרי החדש, פעורת פה. בטח מדובר בטעות. זה לא משהו שהיית מצפה לו במעונות. זה יותר כמו סוויטה במלון. המיטה ענקית, לפחות קינג סייז, והכריות הן כמו עננים רכים שרק בא לי לקפוץ לתוכם. יש שולחן איפור עם מראה וארון בגדים ענק כמעט כמו כל חדר המעונות שלי באוניברסיטת מאונט. החלון הגדול ממוסגר על ידי מדפי ספרים, עמוסים בספרים מכל ז'אנר שאפשר לרצות, ויש פינת ישיבה נעימה ליד החלון עם כריות ושמיכה. כמעט צועקת מהתרגשות. יש משטח קטן עם מתקני תה וקפה ומקרר קטן. בחדר האמבטיה, יש לא רק מקלחת אלא אמבטיה בגודל מלא. כל המקום הוא מותרות שראיתי רק בטלוויזיה ואין לי מושג איך אני הולכת לשלם על זה כי אני לא חושבת שמשרה חלקית סביב הלימודים שלי תספיק. אני תופסת מבט של עצמי במראה של חדר האמבטיה ומתכווצת. השיער שלי מבולגן, ואני לובשת חולצת שינה עם מכנסיים קצרים ונעלי הקונברס המרופטות שלי שהשוטר שלבי הרשה לי לנעול לפני שלקח אותי לתחנה. אני נראית לגמרי לא במקום כאן. על גב דלת חדר האמבטיה, אני מבחינה בחלוק רחצה ויש ערימה של מגבות ומוצרי טואלטיקה בארון האמבטיה. זה לא אידיאלי אבל אני יכולה להתקלח ולהחליף לחלוק לעת עתה. אני מקווה שהחפצים שלי יובאו אליי בקרוב כי אני הולכת להיות ללעג בבית הספר אם לא יהיה לי כלום מלבד חלוק רחצה ובגדי שינה בארון הבגדים שלי. אחרי מקלחת חמה, אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני עוטפת את עצמי בחלוק המפואר וניגשת למדפי הספרים כדי לבדוק את המבחר. לקפוץ לעולם מטורף של מישהו אחר נשמע כמו הסחת דעת נהדרת בזמן שאני מחכה שמישהו יביא את הדברים שלי ויציג אותי לחיים החדשים שלי. ספר בשם 'אפורים' מושך את עיניי ולמרות שזה לא הסיפורת שקיוויתי לה, זה נראה כמו מקום טוב להתחיל ללמוד על החיים החדשים שלי. אני מטפסת לפינת החלון ומתחילה לקרוא. למדתי שאפורים הם גזע על-אנושי בעל כוחות הכוללים בין היתר; כוח על אנושי, התגלמות, טלפורטציה, שינוי צורה, מהירות עילאית, כפייה, טלפתיה וטלקינזיס. אני נושפת וסוגרת את הספר, כבר מרגישה מוצפת ולא בטוחה אם אני יכולה להאמין לכל זה. קולות מחוץ לחלוני מושכים את תשומת ליבי ואני נשענת קרוב יותר כדי להסתכל למטה על הקרקע בחוץ. יש קבוצה של גברים הולכים לכיוון הבניין שלי, הם דוחפים ודוחפים אחד את השני בצורה שובבה וכשהם מתקרבים אני מבחינה כמה הם מלוכלכים ומרושלים. אולי הם היו חלק מהקבוצה שעשתה אימוני קרב מוקדם יותר. הגברים נכנסים לדלת שמתחת לחדר שלי ונעלמים מהעין, למעט אחד. מהזווית הזו, אני לא יכולה לראות הרבה מהתווים שלו אבל הוא נראה גבוה עם בלגן של שיער בלונדיני שארוך מלמעלה אבל מגולח בצדדים. הוא נראה נבוך כשהוא מסתובב וסורק את סביבתו, אולי הוא מחפש מישהו. אני מציצה לכיוון שהוא מסתכל כדי לראות אם אני יכולה לראות מישהו שהוא אולי מחכה לו אבל אין אף אחד אחר באופק. אני מסתכלת בחזרה על האיש ונושמת בכבדות, קופצת לאחור מהחלון כשאני רואה אותו בוהה ישר בי. אני נשבעת שהעיניים שלו הבריקו בכחול כמו שלמר קולינס היו ממש לפני שהוא השתמש בכוחות שלו עליי. ברגע שהרגעתי את עצמי אני לאט לאט חוזרת לחלון, מציצה מעל אדן החלון כדי לראות אם הוא עדיין שם. אני נושפת כשגיליתי שהחצר ריקה שוב. דפיקה בדלת שלי גורמת לי לקפוץ שוב. למה אני כל כך לחוצה פתאום? בעצם, זו שאלה טיפשית. פשוטו כמשמעו נגררתי מהחיים שלי והושלכתי לתחום חדש לגמרי, שבו לאנשים יש כוחות ויכולים לצוות עליי לעשות מה שהם רוצים. אני צריכה לשמור על המשמר ועל השכל שלי אם אני הולכת לשרוד במקום הזה. אני פותחת את הדלת מצפה לראות את מר קולינס, קלריסה או מישהו שמספק את החפצים שלי, אבל הפנים שמברכות אותי אינן אף אחת מאלה. זה האיש הבלונדיני שראיתי דרך החלון שלי. "ובכן שלום לך ילדה חדשה," הוא מחייך אליי עם השיניים הלבנות המושלמות ביותר. "היי," אני עונה במבוכה, אוחזת בחזית החלוק שלי כדי לוודא שאני לא חושפת משהו שאני לא רוצה שהוא יראה. אני שומעת צעדים יורדים במורד המסדרון והאיש הבלונדיני ממהר לתוך החדר שלי וסוגר את הדלת מאחוריו, כמעט מפיל אותי בתהליך. "מה לעזאזל?" אני דורשת, מנסה לא להראות שום פחד. "שש," הוא אומר בשקט, שם אצבע על שפתיו. אני עומדת להתחיל לצעוק עליו לצאת כשאני שומעת קולות בצד השני של הדלת. כשהקולות נראה שעוברים לידו הבלונדיני צוחק. "מצטער, רציתי לדבר איתך לפני שאר החבר'ה יגלו שאת כאן, אני תיאו הנרי, השכן החדש שלך," הוא מסביר ומושיט יד ללחוץ. אני נושכת בעצבנות את השפה התחתונה שלי תוך כדי ויכוח אם אני צריכה לבטוח בבחור הזה. "אני לא נושך," הוא מבטיח, כנראה שם לב להיסוס שלי. אני מסתכלת לתוך עיניו ורואה שם טוב לב. משהו עמוק בתוכי אומר לי שאני יכולה לבטוח בו, שהוא הולך להיות חלק חשוב בחיי החדשים כאן. "אני ג'וזי," אני אומרת סוף סוף, לוקחת את ידו המושטת ולוחצת אותה. עיניו מבריקות בכחול ועיניו מתרחבות כאשר זעזוע של פחד זורם דרכי ממש לפני שהכל מחשיך.