פרק 1 "בוקר טוב בנות!" ז'נה, הסניורית במעונות, צועקת כשהיא עושה את דרכה במורד המסדרון של המעונות, דופקת על כל דלת בדרכה. אני מתהפכת בתוך אנחה ונמתחת כדי להרים את הטלפון שלי. אני קוראת את השעה ואז משפשפת את עיניי לפני שאני בודקת שוב את השעה כי אין מצב שקראתי נכון. אני מביטה סביב לחדר ומרגישה בטוחה שהעיניים שלי עובדות עכשיו כמו שצריך ובודקת שוב את השעה. "אמא'לה!" אני מקללת מתחת לנשימה. צדקתי בפעם הראשונה. השעה 5:30 בבוקר! זה מאשר את החשדות שלי שהג'נה המושלמת עם החיוך הידידותי מדי היא רעה. זה היום הראשון באוניברסיטה והשיעורים מתחילים בשעה 9:00 בבוקר. למה לעזאזל היא מעירה את כל המעונות בשעה 5:30? אני שומעת נהמות וקללות מהבנות האחרות דרך הקירות הדקים כמו נייר כשז'נה מכריזה בקול רם שהגיע זמן המקלחת. אני חוטפת את הכרית ומצמידה אותה מעל הראש שלי כדי לנסות לחסום את הרעש. כיוונתי את השעון המעורר שלי לשעה 8:00 בבוקר, מה שהיה נותן לי מספיק זמן להתקלח ולאכול ארוחת בוקר לפני השיעור הראשון שלנו. אני מצליחה לחסום מספיק מהרעש שאני מתחילה לחזור לישון. בום, בום, בום! "ג'וזי בנקס, חדר מספר 5, אני לא שומעת שום תזוזה שם!" הקול המתוק מדי של ז'נה קורא דרך הדלת כשהיא חובטת עליה, ואז היא מתחילה לטלטל את ידית הדלת. בנשיפה אני משליכה את הכרית שלי על הרצפה, זורקת את השמיכות שלי וקמה, דורכת לעבר הדלת ואני פותחת אותה בחוזקה. "השעה 5:30 בבוקר!" אני לוחשת בזעם לז'נה. היא מחייכת בחמלה מזויפת כשהיא מביטה בי מלמעלה למטה. "אני מודעת לשעה מיס בנקס, אבל המלאי של השנה הזו יצטרך זמן נוסף להתכונן אם אנחנו הולכות לגרום למישהי מכן להיראות ייצוגית," היא מחייכת. "אנחנו לא בקר," אני נושפת ומתחילה לסגור את הדלת בפניה. היא עוצרת אותה עם רגל במשקוף ומביטה למטה על לוח הכתיבה שלה. "ג'וזי בנקס, בת שמונה עשרה, כאן כדי ללמוד קרימינולוגיה. אב נפטר, אם סובלת מפסיכוזה ושוכנת כרגע בבית חולים מאובטח. ג'וזי זקוקה לתמיכה כדי לעבד את רגשותיה ותרוויח מאוד ממבנה ושגרה. לג'וזי אין קרובי משפחה חיים אחרים..." אני קוטעת אותה וחוטפת את לוח הכתיבה מידה וקוראת את דף המידע שהיה לה עלי. עם כל מילה שאני קוראת מהמידע האישי שלי, הכעס שלי גדל, כאילו כל אות מוסיפה דלק לאש שכבר גדלה בתוכי. מי נתן לה את המידע הזה? היא סתם סטודנטית שנה ד' עם תפקיד התנדבותי כמנהיגת מעונות, אין לה שום זכות או צורך במידע הזה. זו הפרה של פרטיות. "איך השגת את זה?" אני שואלת בזעם. סטודנטים מתאספים במסדרון, תשומת הלב שלהם ממוקדת כעת בדרמה שמתרחשת מולם. "בתור מנהיגת המעונות, יש לי גישה לכל מידע שיכול לעזור לי לתמוך בך," ז'נה מציינת, מחזיקה את ראשה גבוה כאילו היא מרגישה נעלה. "זה היה בהצהרת ההרשמה, שחתמת עליה והסכמת לה כשקיבלת את מקומך באוניברסיטה הזו," היא מוסיפה. אני קורעת את הדף מהקליפ שמחזיק אותו וטוחנת את הלוח לחזה שלה. "לא הייתה לך שום זכות למידע הזה, ובטח שלא הייתה לך שום זכות לשדר אותו לכל המעונות," אני צועקת כשאני הודפת אותה מדלתי. יש מבט קצר של הלם על פניה כשהראש שלה נסדק על הקיר לפני שהבעה שלה הופכת ריקה והיא צונחת לרצפה עם חבטה. יש סדק ברור בטיח על הקיר במקום שבו היא פגעה בו. אנחות נשמעות במורד המסדרון כשאני טורקת את הדלת. אני נשענת עליה בחוסר אמון, מביטה למטה על ידיים שלי בגועל. "מישהו יתקשר לאמבולנס!" אני שומעת אחת הבנות במסדרון צועקת. איך זה קרה עכשיו? לא דחפתי אותה כל כך חזק, נכון? ... לא, זה לא אפשרי, אני לא כל כך חזקה ובקושי נגעתי בה. היא בטח מעדה על משהו ופגעה בראשה. הסדק הזה בקיר בטח כבר היה שם ופשוט לא שמתי לב אליו עד עכשיו. "היא נושמת?" אני שומעת קול מבוהל שואל. אני לא שומעת את התשובה כשהאוזניים שלי מתחילות לצלצל והלב שלי מתחיל לפעום בקול רם. אני מרגישה כאילו החמצן נשאב מהחדר כשאני שואפת מלוא ריאות של אוויר חסר תועלת. החזה שלי מתהדק עם כל נשימה כאילו נוסף יותר ויותר משקל מעליי. הראייה שלי מיטשטשת לפני שהיא הופכת שחורה לחלוטין, ואז אני הופכת קלה, והמשקל מורם ממני כשאני נרגעת לתוך חושך שליו. "מיס בנקס תתעוררי!" קול קשוח חודר לתוך בועת השקט המאושר שנפלתי לתוכה. אני ממצמצת בעיניי, ומאפשרת לראייה המטושטשת שלי להסתגל כדי לקלוט את הדמות המרחפת מעליי. זו גברת שמנמנה עם הבעה קודרת שאני לא מזהה. "מי את?" אני ממלמלת, דוחפת את עצמי למצב ישיבה ומסתכלת סביבי כדי לקלוט את סביבתי. "אני השוטרת שלבי, אני עם משטרת אוניברסיטת מאונט. אנחנו צריכים לקחת אותך לתחנה," היא נותנת לי חיוך אוהד כשהיא מושכת אותי לעמוד על רגליי. במשקוף השבור של חדרי עומד שוטר נוסף. זה מסתכל בסקרנות ביני, למשקוף ולסדק בקיר שבו ז'נה הייתה שפופה. אני שואפת אוויר כשאני נזכרת מה קרה. ז'נה כבר לא שם, וזה טוב. בטח התעלפתי לזמן קצר והיא דיווחה עלי למשטרה על כך שגרמתי לה ליפול. "אני מצטערת שוטרת, כל זה היה קצת אי הבנה. לא התכוונתי שהיא תיפול, פשוט דחפתי אותה מהפתח שלי כדי שאוכל לסגור את הדלת שלי ו..." אני מתחילה להסביר עד שהשוטרת מרימה יד כדי לעצור אותי. "תשמרי את זה לראיון מותק," היא אומרת בעדינות, תוך כדי שהיא מובילה אותי החוצה מהבניין אל החלק האחורי של ניידת משטרה שמחכה. חבריי הסטודנטים צופים, נותנים מבטים של רחמים, חיוכים מרוצים ותיעוב מוחלט כשאני עוברת... מושלם, עשיתי רושם ראשוני נהדר.