איתן יושב מימינה עם חבורה של כרטיסים פתוחים. אווה יושבת מעט למעלה. למרות התחבושת על ראשה והשריטות על פניה, היא חייכה וחיוכה שינה את פניה. היא פונה אלי והחיוך נמוג מפניה. "צא," היא דורשת. אני מניח שהיא חזרה להיות קרה כקרח. "לא הולך לקרות, אווה," אני אומר לה ברוגע ומתיישב משמאלה. פניה מעוותות בזעם ועיניה בוערות. היא הייתה בסדר אתמול, אז מה לעזאזל קרה? "אני לא רוצה אותך כאן, אז אתה יכול פשוט ללכת לעז