ישבתי על הכיסא הקר בבית החולים, נושמת פנימה ואז החוצה. אמא עדיין בכתה ולא ניתן היה לנחם אותה. ליבי נשבר בשבילה. אני מבינה שלא קל לאבד את האיש שאת אוהבת בצורה כה לא צפויה. זה עדיין היה הלם. ציפיתי שהוא יחלים לגמרי, אבל עכשיו הוא מת ולא היה לי מושג איך להרגיש. מעולם לא הסכמנו על דברים, ולמרות שהוא שנא אותי, אהבתי אותו. הוא היה אחרי הכל אבא שלי, אז איך יכולתי שלא לאהוב אותו? "את בסדר?" שואל רואן ומתיישב לידי. הוא הגיע לפני כשעה וזו הפעם הראשונה שהוא מדבר איתי מאז שהגיע. לא ידעתי מה לעשות עם הדאגה שהוא גילה. אחרי הכל, הוא מעולם לא התחשב ברגשות שלי לפני כן. "כן," אני מצליחה לומר. לא הזלתי דמעה אחת מאז שקיבלנו את הבשורה. אולי זה היה הלם מאוחר, או שאולי נגמרו לי הדמעות בשבילו. כרגע עשיתי כל מה שיכולתי כדי להישאר צפה, מכיוון שכולם סביבי התמוטטו. אני רואה רגליים בראייה ההיקפית שלי וכשאני מרימה את מבטי אני מוצאת את טראוויס בוהה בי. בדיוק כמו תמיד אין ניצוץ של חום בעיניו כשהוא מסתכל עלי. אני יודעת מה שעשיתי היה לא בסדר, אבל האם לא שילמתי מספיק על אותו לילה? "מה?" אני שואלת אותו. "אמא התקשרה לאמה כשאבא נורה, אז היא אמורה להגיע בקרוב. היא עדיין לא יודעת שאבא לא שרד," הוא אומר. אני שומעת את רואן שואף אוויר בחדות. זה הסימן היחיד שאני צריכה לדעת שהשם שלה עדיין משפיע עליו. החום שהוא סיפק לפני כמה דקות הופך קר ואני יודעת ששוב איבדתי אותו. "הבנתי," אני ממלמלת כי מה עוד יש לומר. לא דיברתי איתה שנים. אני בספק אם היא תרצה להיות באותו אזור כמוני בהתחשב בכמה שהיא שונאת אותי. "אני מצפה שתהיי נעימה ותתני לה מרחב," אמא מוסיפה ומנגבת את הדמעות מפניה. "אמא, את יודעת מה שאת מבקשת ממני כמעט בלתי אפשרי." "לא אכפת לי מה אפשרי או לא. גרשת את הבת שלי לפני תשע שנים עם הבגידה שלך. אני לא אתן לך לעשות את זה שוב, במיוחד עכשיו שאבא שלך כבר לא איתנו ואנחנו צריכות אחת את השנייה," היא אומרת מבעד לשיניים קפוצות. אני שונאת איך שהם ממשיכים לזרוק לי את העבר בפנים. האם לא שילמתי כבר מספיק על הפעולות שעשיתי כשהייתי צעירה וטיפשה? ובכל זאת הם ממשיכים להעניש אותי. "למקרה ששכחת, אני גם הבת שלך, או שאני גם מתה בשבילך?" אני לא נותנת לה הזדמנות לענות. אני קמה ועוזבת. הייתי צריכה אוויר צח. הייתי צריכה לחשוב. ברגע שאני בחוץ אני נושמת את האוויר הקר. דמעות צורבות לי בעיניים, אבל אני מסרבת לתת להן לנשור. מה אני בכלל עושה פה? למה היא טרחה להתקשר אלי אם היא מרגישה שיש לה רק בת אחת? חלק ממני רוצה להתרחק עכשיו ולא להסתכל לאחור. אחרי הכל, מעולם לא ראיתי את עצמי כחלק מהמשפחה שלהם והם לא ראו אותי כאחת משלהם. אני פשוט צריכה לעזוב ולשכוח מהם בדיוק כמו שהם נראים כאילו שכחו ממני. "גברת, את הבת של ג'יימס שארפ?" אחות מופיעה ומפחידה אותי בטירוף. אני מהנהנת בראשי אחרי שהרגעתי את ליבי הפועם בצורה לא יציבה. "את צריכה. הם צופים בגופה," היא אומרת לי בעדינות, כנראה מנסה להיות מודעת לרגשות שלי. "בסדר, רק תני לי דקה." היא עוזבת אחרי זה ונותנת לי את המרחב לקבל את ההחלטה שלי. למרות ההזנחה שלו, הוא עדיין סיפק לי, אז אני חייבת לו. עם זאת, אני מקבלת החלטה. אני אתן לו קבורה ראויה, ואחרי זה אני אשטוף את ידי מהם. הם יכולים להיות המשפחה הקטנה המושלמת. הם כבר לא יצטרכו לסבול אותי כמו שהם עושים. כשחזרתי פנימה, שאלתי על הכיוון לחדר המתים. עד שהגעתי לשם, השאר כבר סיימו לצפות בגופה שלו. אני מסתכלת עליו. שוכב קר על הלוח. הוא נראה כל כך שליו. בערך כמו שהוא נראה כשהוא ישן. היית חושב שהוא סתם נח. במקום זאת הוא היה מת. נשמתו עזבה מזמן את גופו. "להתראות אבא," אני אומרת לו. אני נותנת לו מבט אחרון לפני שעוזבת את החדר הקר. אני מנערת את הכבדות שמתיישבת על ליבי בידיעה שהוא לא היחיד שאני אומרת לו שלום. הם לעולם לא יאהבו אותי. הגיע הזמן שאני אוותר על הפנטזיה הזו. אני מגיעה לאזור ההמתנה ותופסת את המושב הכי רחוק. אמא ממיינת ניירות וחשבונות. טראוויס בוהה בקיר, נראה אבוד ובודד. רואן לא נראה בשום מקום. יושבת שם, אני חושבת על כל מה שאני צריכה לעשות. זה יהיה כמעט בלתי אפשרי להימנע מהם, אבל הייתי נחושה. זו הדרך היחידה שידעתי כדי להגן על השלווה שלי. נמאס לי להיות כל הזמן בכאב. נמאס לי שהלב שלי נפצע כל הזמן על ידי הסובבים אותי. אני שומעת מהומה לידי ואני מרימה את מבטי. אז אני נפגעת ממראה שלה. היא עדיין יפה כתמיד. שיער בלונדיני ארוך, רגליים אינסופיות, פנים בצורת לב וגוף סקסי שמשגע גברים. טראוויס מחבק אותה. לוחש מילות נחמה. משהו שהוא לא עשה בשבילי כש הגעתי. בדיוק כמו תמיד הכמיהה והכאב פוגעים בי, אבל אני הודפת אותם. הם נפרדים בדיוק כשרואן מגיע. ברגע שהוא רואה אותה, ברכיו כורעות. אני יכולה לראות איך תפוח הגרון שלו קופץ. "אמה?" המילה שלו חנוקה כשהוא קורא בשמה. כל כך הרבה רגשות מוטלים על השם האחד הזה. ראשה מסתובב לכיוונו. ברגע שהעיניים שלהם נפגשות, כל השאר דוהה. זה כאילו ששום דבר לא קיים מלבד שניהם. מהר יותר ממה שהפלאש יכול לזוז, הם בזרועות אחד של השני. אם חשבתי שלראות את טראוויס מחבק את אמה פוגע, אז לא היה לי מושג איך זה יקרע אותי. איך זה יהרוס אותי. אמה חזרה. לראות אותה בזרועותיו של רואן, אף אחד לא היה צריך לספר לי את האמת שתמיד הייתה מול הפנים שלי. הוא עדיין היה מאוהב בה בטירוף גם אחרי כל השנים האלה.