פרק ראשון
מנקודת מבטה של קליירסה
הלילה לא יכול היה להיות מושלם יותר. זה עתה סיימתי את לימודי בהצטיינות יתרה בהנדסת תוכנה והשגתי את משרת החלומות שלי ב"סטורם אינוביישנס" – החברה שבבעלות אביו של אדריאן, החבר שלי. סוף סוף הכל בחיים שלי התחיל להתחבר. עמדתי מחוץ לדירה של אדריאן, אוחזת בבקבוק שמפניה, נרגשת לספר לו את החדשות הטובות ולחגוג.
תכננתי כל פרט של הלילה בראשי. נרים כוסית לעתיד שלנו, נצחק על המאבקים של השנים האחרונות, ואולי אפילו נדבר על הצעד הגדול הבא במערכת היחסים שלנו. חלמתי על הרגע הזה במשך שבועות, ועכשיו שהוא סוף סוף הגיע, הרגשתי ששום דבר לא יכול לקלקל אותו.
אבל כששלחתי יד לדלת, ההתרגשות שלי השתנתה. הדלת הייתה פתוחה.
אדריאן תמיד היה כל כך זהיר לגבי אבטחה. הוא הזהיר אותי כל כך הרבה פעמים לגבי נעילה ובדיקה כפולה של הדלת בכל פעם שעזבתי. זה היה אחד הדברים שהקניטו אותו עליהם, וקראתי לו "פרנואיד". אז למה הדלת פתוחה לרווחה עכשיו?
"אדריאן?" קראתי, ונכנסתי פנימה.
דממה.
משהו הרגיש לא בסדר. הסלון היה מסודר, כרגיל, אבל האוויר הרגיש כבד, כמו השקט שלפני הסערה. הלב שלי התחיל לפעום מהר יותר, אבל אמרתי לעצמי שאני מגזימה. אולי הוא פשוט שכח לנעול בגלל החיפזון שלו להתכונן לחגיגה שלנו.
עדיין אוחזת בשמפניה, המשכתי במסדרון לכיוון חדר השינה שלו. העקבים שלי נקשו בעדינות על רצפת העץ, הקול היחיד בדירה השקטה. ואז שמעתי את זה.
אנחות רכות של אישה.
בהתחלה, חשבתי שאני מדמיינת דברים, אבל אז קולו של אדריאן בא בעקבותיו. הוא היה נמוך ומחוספס, כמעט בלתי ניתן לזיהוי.
"את אוהבת את זה, מותק?"
קפאתי, כל גופי התקרר.
זה לא יכול לקרות.
לרגע, פשוט עמדתי שם, מוחי מנסה להבין את מה שאני שומעת. אולי זה לא מה שזה נשמע. אולי אני מסיקה מסקנות נמהרות. רציתי להאמין בזה יותר מכל דבר אחר.
אבל הייתי חייבת לדעת.
בידיים רועדות, פתחתי את הדלת.
מה שראיתי הוציא לי את האוויר מהריאות.
אדריאן היה על אישה, גופו נע כנגד שלה בצורה שלא הותירה מקום לספק לגבי מה שהם עושים. הציפורניים האדומות הבוהקות שלה נעצו בגבו כשהיא נאנחת את שמו, שערה האדום הלוהט פרוש על הכרית. לא יכולתי לראות את פניה, אבל זה לא משנה. האמת הייתה ממש מולי.
בקבוק השמפניה החליק מידי, ונפל לרצפה. הצליל היה מחריש אוזניים בשקט שבא לאחר מכן.
ראשו של אדריאן קפץ למעלה. "קליירסה!"
הוא זינק מהמיטה, מגשש אחר משהו לכסות את עצמו, אבל לא יכולתי לשאת להסתכל עליו. הרגשתי כאילו החזה שלי קורס, והרגליים שלי הרגישו חלשות.
לא יכולתי להישאר שם. לא יכולתי להתמודד איתו או עם האישה שהוא היה איתה. בלי לומר מילה, הסתובבתי וברחתי.
"קלייר, חכי!" קולו של אדריאן היה נואש, אבל לא עצרתי.
דמעות טשטשו את ראייתי כשמעדתי במורד המדרגות, ליבי פועם כל כך חזק שכואב. לא ידעתי לאן אני הולכת. פשוט ידעתי שאני חייבת לצאת.
כשסוף סוף הפסקתי לרוץ, מצאתי את עצמי עומדת ליד הדלת של ג'סיקה. ידי רעדו כשדפקתי, נשימתי יוצאת בגניחות קטועות.
הדלת נפתחה, ופניה של ג'סיקה התמלאו מיד בדאגה. "קלייר? מה קרה?"
לא יכולתי להתאפק יותר. הדמעות שהחזקתי בפנים פרצו החוצה כשנכנסתי פנימה וחיבקתי אותה.
"אדריאן..." קולי נסדק. "תפסתי אותו עם מישהי אחרת."
ג'סיקה התקשחה, זרועותיה מתהדקות סביבי. "מה? הממזר הזה!"
"הוא היה במיטה עם אישה אחרת," יבבתי. "ראיתי אותו... איתה."
ג'סיקה הובילה אותי לספה והושיבה אותי, מחבקת אותי חזק כשבכיתי. "אני כל כך מצטערת, קלייר," היא אמרה בשקט, קולה מלא כעס ועצב. "לא היית צריכה את זה."
"חשבתי שהוא אוהב אותי," לחשתי. "חשבתי שאנחנו מאושרים."
ג'סיקה נסוגה לאחור כדי להסתכל עליי, הבעתה נחושה. "תקשיבי לי. זו לא אשמתך. אדריאן הוא אידיוט שלא יודע מה הוא מפסיד. תמיד היית טובה מדי בשבילו."
"אבל אני לא יודעת מה לעשות עכשיו," אמרתי, קולי נשבר שוב.
ג'סיקה ניגבה דמעה מלחי. "מה שאת לא הולכת לעשות זה לשבת כאן ולבכות עליו. הוא לא ראוי לדמעות שלך."
"אני לא יכולה לעזור לזה," אמרתי. "אהבתי אותו. בניתי את כל העולם שלי סביבו."
"ועכשיו הגיע הזמן לבנות עולם חדש – אחד בלעדיו," אמרה ג'סיקה בתקיפות. "בילית יותר מדי זמן בלשים אותו במקום הראשון, קלייר. הגיע הזמן לשים את עצמך במקום הראשון."
מילותיה עוררו משהו בתוכי. לא רציתי להרגיש ככה – חלשה, שבורה, חסרת אונים. רציתי להרגיש חזקה שוב.
ג'סיקה קמה ותפסה את ידי, מושכת אותי לעמוד על רגליי. "אנחנו יוצאות הערב. בלי חוקים, בלי חרטות. רק את ואני, נהנות ושוכחות ממנו."
"אני לא יודעת אם אני יכולה," הודיתי.
"את יכולה," היא אמרה במבט נחוש. "ואת תעשי את זה. תסמכי עליי, קלייר. זה מה שאת צריכה."
היססתי, אבל אז הנהנתי. "בסדר. בואי נעשה את זה."
פניה של ג'סיקה הוארו בחיוך. "זאת הבחורה שלי. ואני יודעת בדיוק לאן – מועדון המיליארדרים הפרטי שסיפרתי לך עליו. זה מושלם."
"את בטוחה?" שאלתי. "זה לא ממש נשמע כמו המקום שלי."
"זה לא," היא אמרה, צוחקת. "אבל אולי בגלל זה בדיוק את צריכה ללכת. צאי מאזור הנוחות שלך, קלייר. תראי לעולם – ולאדריאן – שאת לא סוג האישה שנשארת למטה."
לא היה לי כוח להתווכח. תוך דקות, ג'סיקה הפכה אותי למישהי שכמעט לא זיהיתי.
השמלה שהיא בחרה הייתה צמודה ושחורה, עם שרוכי קטיפה אדומים בצדדים שנצמדו לגופי. היא הייתה קצרה יותר מכל מה שלבשתי אי פעם, ועצרה ממש מעל הירכיים שלי. האיפור שלי היה נועז, עם עיניים מעושנות ושפתיים אדומות בוהקות, ושערי היה תלוי בגלים רכים סביב פניי.
כשמבטתי במראה, בקושי זיהיתי את האישה שהביטה בי בחזרה. היא נראתה בטוחה בעצמה, נועזת וחסרת פחד – כל מה שלא הרגשתי אבל רציתי להיות.
אני הישנה נעלמה. ולראשונה, לא הייתי בטוחה שאני רוצה אותה בחזרה.
