"את צוחקת עליי, נכון?" אני שואלת אותה, בתקווה שהיא סתם מתבדחת. היא מנענעת בראשה בעצב לפני שהיא מגישה לי את הטלפון שלה. "ביתה של אווה שארפ נשרף שעות לאחר שהיא חושפת את זהותה כמייסדת קרן התקווה." אני קוראת וקוראת שוב את כותרת החדשות, בתקווה שזו בדיחה אחת גדולה. אני מופרכת כשאני גוללת למטה ורואה את הסרטון של בית בוער. כמה שלא רציתי להאמין בזה, לא הייתה דרך להכחיש שזה אכן הבית שלי בוער. עם הלב בגרון,