האמנתי באגדות. האמנתי באהבת אמת כמו זו שהייתה להורים שלי, וקיוויתי למצוא כזו בעצמי יום אחד. ידעתי שההורים שלי היו רוצים את זה בשבילי, ולא שאקלע לנישואים חסרי אהבה וכפויים רק בשביל סבא שלי. עם כל דקת דומייה שביליתי באותה מכונית, הרגשתי איך החלומות שלי על העתיד מתנפצים ונשארים מאחור. העינוי השקט של שעה (שנראתה כמו נצח) הסתיים כשהלימוזינה נעצרה מול בית כה עצום, שהוא היה אחוזה. עוזרות בית ובטלרים עמדו בכניסה כאילו חיכו לנו, וגבריאל יצא מהדלת ברגע שהמכונית עצרה. שתי עוזרות בית עזרו לי לצאת מהמכונית בגלל גודל השמלה שלבשתי, וחייכתי אליהן בנימוס. "ברוכה הבאה הביתה, גברת וויטלוק," שתיהן צחקקו כמו תלמידות בית ספר ביישניות. "תודה," מלמלתי וכשהבטתי קדימה, גבריאל כבר נעלם בתוך הבית. נאנחתי בעצב, מנסה להסתיר את האכזבה שלי כשנשאתי את ראשי בגאווה ונכנסתי לבד אחריו, מתבוננת בראוותנות של הרצפות והנברשות הפולניות והפרחים השמורים בצורה מושלמת באגרטלים. לאנשים מסוימים היה בית. גבריאל וויטלוק לקח דף ממגזין ווג ופשוט הביא אותו למציאות. זה היה כל כך יפה, ששנאתי את זה. יכולתי לראות את גבריאל עולה במדרגות, ומנענעת בראשי, פשוט עקבתי אחריו בזמן שאחת מעוזרות הבית נשאה לי את השובל. בסוף המדרגות, כשפניתי ימינה מאחוריו, הוא הסתובב בידיו שלובות לפניו, מביט בי בעצבנות. "לאן את חושבת שאת הולכת?" "אני עוקבת אחריך לחדר שלנו." "החדר שלנו?" הוא נראה כאילו הוא רוצה לצחוק, "את חושבת שאנחנו הולכים לחלוק חדרים?" מצמצתי. "אנחנו לא?" "החדר שלי נמצא בסוף המסדרון הזה. שלך נמצא בסוף ההוא." הוא הצביע לכיוון ההפוך. שאריות התקווה האחרונות לקשר לבבי יותר בינינו מתו. "טוב," העמדתי פנים שאני מוקלת, "פחדתי לחלוק חדר." "כמו שאמרתי לסבא שלך, לא יהיו לך תלונות." החיוך שהוא צייר על שפתיו היה מאולץ וסרקסטי. "לונה תהיה איתך בכל עת. היא תלווה אותך ללשכה שלך." ללוות? לשכה? מה הוא, בן מלוכה? בכל זאת, רק הנהנתי. "אה, ו..." הוא הוסיף, "קיוויתי שאוכל לבוא לחדר שלך בעוד..." הוא עצר, בדק את השעון שלו, ואז הרים מבט. "...שלושים דקות. לדבר." 'לדבר.' שוב, הנהנתי. כשגבריאל הסתובב והלך, נתתי ללונה להדריך אותי לחדר שלי. הוא לא צחק כשאמר שהחדר שלי נמצא בסוף המסדרון. הייתי צריכה לחצות חמש דלתות אחרות כדי להגיע לשלי. "אני אהיה ממש בחוץ אם תצטרכי משהו," אמרה לונה, "רק תקראי לי." גבותיי נקשרו. "אז את פשוט תעמדי בחוץ?" "כן." "עושה מה?" "מחכה, גברת וויטלוק." "מחכה ל...מה?" "שתקראי לי." תהיתי אם היא צוחקת אבל פניה לא זזו שריר. "אבל...למה?" "כדי שלא תרגישי צורך לצאת מגדריך כדי לעשות משהו בעצמך." "כמו להביא לעצמי מים מהמטבח?" צחקתי. "בדיוק." היא הסכימה. פתחתי את פי כדי לומר משהו, כל דבר, אבל אז סגרתי אותו שוב מיד. "תודה." פשוט נכנסתי לחדר שלי, והשארתי אותה בחוץ בעמדת שמירה. הכל בבית הזה היה מוזר. החדר הזה היה גדול יותר מהדירה שהתקשיתי לשלם עליה שכר דירה בכל חודש, אבל לפחות הוא היה יפה. כמו פריט תצוגה. לקח לי עשר דקות לצאת משמלת הכלה שלי, ואז נכנסתי לאמבטיה להשרות את עצמי במים חמים. נשארתי שם זמן רב להחריד, שפשפתי את האיפור היקר מהפנים שלי עד שהנמשים שהם בילו כל כך הרבה זמן בכיסוי היו גלויים שוב. הבטחתי לעצמי שלא אחשוב על כמה שאני עצובה ברגע שאני כבר נשואה, מכיוון שמה שכבר נעשה אי אפשר לבטל, אבל לא יכולתי שלא. ידעתי שהרבה בנות לא היו רואות בנישואים לגבר עשיר ויפה כמו גבריאל כעינוי, אבל אני כן. אמא שלי הייתה ממשפחה עשירה בסיאול ואבא שלי היה שם במלגה. היא ידעה שאין לו הרבה כסף, אבל היא אהבה אותו ועזבה את משפחתה בשבילו בכל מקרה. הם היו התגלמות האהבה בשבילי כשגדלתי, והייתי בטוחה שהם יהיו מאוהבים בדיוק היום אם תאונת דרכים לא הייתה גונבת אותם ממני לפני שנים. קיבלתי ממנה את עיני הכהות, השיער הכהה והמאפיינים האסייתיים שלי. אהבתי כסף בדיוק כמו האדם הבא, אבל לא השתמשתי בו כמניע בחיים. ברגע שהמחשבה הזו חלפה בראשי, הרגשתי צבועה. התחתנתי בשביל כסף אחרי הכל. כשהאדים בחדר האמבטיה הרגישו מחניקים, יצאתי ועטפתי מגבת אחת סביב גופי, ואחת אחרת סביב שיערי. נשמתי עזבה את גופי כשפתחתי את דלת חדר האמבטיה, ומצאתי את בעלי החדש יושב על קצה המיטה שלי. עיניו התכהו כשהוא הרים מבט אלי, אבל הוא נשאר אדיש למצבי החצי-עירום. "את מאחרת." הוא העיר. "עברו ארבעים ושתיים דקות." אפילו לא זכרתי שהוא עומד לבוא. לקח לי רגע להרפות מההלם שלי ולבהות בו. "אף אחד לא לימד אותך איך לדפוק לפני שנכנסים לחדר של אישה?" "טכנית, את בבית שלי. החדר הוא שלי." גלגלתי את עיני, מחזיקה את המגבת חזק סביבי. "היית אפילו נכנס לחדר האמבטיה אם הוא היה פתוח?" גבריאל קם מהמיטה, פותח את כפתורי הז'קט של חליפה חדה אחרת שהוא החליף אליה. מתעלם בנוחות ממה ששאלתי, הוא הניח כרטיס שחור על המיטה. "מה זה?" שאלתי. "זה אמקס. ללא הגבלה." המשכתי לבהות בו. הוא נראה עצבני. "זה בשבילך." "אני יכולה לדאוג לעצמי." התחתנתי בשביל כסף, כן, אבל כדי שהסבים שלו יוכלו לכסות את חשבון הטיפול בסרטן של סבא שלי. לא רציתי ממנו כלום, במיוחד לא את הכרטיס השחור המבריק עם שמו עליו. "את יכולה לקנות תיק שאנל כדי להעניק לאמא שלי לארוחת הצהריים שאמורה להיות לנו בשבוע הבא?" "היא אמא שלך. אתה יכול לקנות את זה." "זה הכסף שלי. טכנית, אני קונה את זה." הוא רטן. "את רק זו שבוחרת את זה." התעלמתי ממה שהוא אמר באותו אופן שהוא התעלם ממני קודם לכן. "אם זה הכל, אני באמת רוצה להחליף למשהו מתאים יותר ממגבת." "יש לך ארון בגדים גדול, ובחרת להתלבש בחדר?" הוא הרים גבה, מביט בבגד שהונח על המיטה שלי. "הרגלים ישנים מתים בקושי, אני מניח. או במקרה שלך, הרגלים עניים." "סליחה?" קולי היה רם כשצעדתי צעד לעברו. "לא הייתי אלא נחמדה אליך מהרגע שפגשתי אותך. נאלצתי להסדר הזה בדיוק כמוך ואם אתה לא יכול-" "נאלצת באמת?" הוא קטע אותי. "מה?" "נאלצת לזה, סופיה?" הוא היה מניאק. "כדאי לך להאמין שלא מתתי להתחתן עם גבר שלא הכרתי, שלא לדבר על חרא מתנשא כמוך!" "את באמת רוצה להעמיד פנים שאת עצובה להתחתן עם כסף?" הוא צחקק. "בית גדול יותר ממה שיכולת לחלום עליו? עוזרות בית בהישג יד? כל מה שאי פעם היית יכולה לאחל לעצמך, את יכולה לקנות עם הכרטיס הזה." "אתה לא יאומן." נענעתי בראשי, לא רוצה לבכות מההנחות שהוא הניח לגביי בלי להתאמץ להכיר אותי אפילו קצת. "אני גם מיליונר," הוא הבהיר, "אז תשתמשי בכרטיס המזוין הזה כשאת צריכה משהו." "אם אין עוד משהו שאתה רוצה להגיד, תלך." ירקתי. הוא הביט בי בשנאה שלא עשיתי דבר כדי להרוויח לפני שאמר, "ההסדר הזה יימשך שישה חודשים." "איזה הסדר?" "הנישואים שלנו." הייתה הפסקה שקטה מצידי. "אה." "אחרי שישה חודשים, אני אתגרש ממך ואשלם לך סכום כסף גדול במזונות כדי שתוכלי לחיות בנוחות על הכסף שלי למשך שארית חייך." קולו של גבריאל היה מר ומלא בשנאה שלא עשיתי דבר כדי להרוויח. "את תשתמשי בכרטיס שלי עד אז. את תישאי את שמי בחן. את תגורי בביתי ותחייכי איתי בפומבי כשצריך. אבל בפנים, את יכולה לעשות כרצונך." "ולמה שאני אעשה את זה בשבילך?" רתחתי. "אני יכולה לחיות בלי הכסף שלך, אז למה שאני אופיע איתך בפומבי או לא אלך לבייש אותך בפני העולם? אני. חייבת. לך. כלום." "את לא רוצה לשחק את המשחק הזה איתי, נמשים." פינה אחת של שפתיו התרוממה לחיוך עקום, "את לא רוצה לדעת עד כמה נמוך אני יכול לרדת כדי להשיג את מה שאני רוצה." נשמתי בהלם. "אתה רציני עכשיו? אתה מאיים עליי?" "אני פשוט מציין עובדות. כשאני איים עלייך, תדעי." "תלך." רטנתי. הוא בהה בי. "תלך!" לא היה אכפת לי אם קולי יהדהד את הקירות החלולים של האחוזה שלו והצוות שלו ישמע אותנו מתווכחים. כל מה שרציתי היה שהוא יתרחק ממני. "שישה חודשים." הוא חזר ואמר, ועזב בלי להסתכל עליי שוב. ברגע שהוא הלך, בהיתי בקירות הלבנים והתפלים של חדרי החדש והם בהו בי בחזרה באותה מידה. ברגע שהוא הלך, התכווצתי על ברכיי ונתתי לדמעות ולעייפות שהחזקתי מעמד לשטוף אותי. הבית שלי אולי הוא רק בגודל החדר שהוקצה לי באחוזה הזו, אבל הוא לפחות בית. בניגוד לכלוב הזהוב היפהפה שבו הייתי לכודה במשך ששת החודשים הבאים.