מכלי החליפה האפורה והחדה שלבש האיש שעמד מולי, ועד השיער שלו, שהיה מסודר באופן מושלם בחום וג'ל עד השערה האחרונה, הוא צעק כסף. שלא לדבר על החיוך על שפתיו... כל כך יהיר, כל כך מרושע. לא רציתי לדבר איתו, אבל נראה שהוא יכול להיות כאן בשביל גבריאל. הצעתי לו חיוך קטן, רק כזה שנראה מנומס. "אני יכולה לעזור לך?" "רק את יכולה לעזור לי..." החיוך העקום שלו לא מצא חן בעיניי. "סליחה?" "את אחת העוזרות בבית, כן?"