מבט מנקודת מבטה של סופיה מחקתי דמעות מזווית עיני, בתקווה שאף אחד לא ראה אותי בוכה, ושהמסקרה לא נמרחה בגלל הדמעות הבלתי פוסקות שלי. הייתי אומללה, עדיין לא מאמינה שהפעם הראשונה שאראה את בעלי לעתיד תהיה כשאצעד במעבר, והוא יחכה לי בסופו. לפחות, קיוויתי שהוא יהיה שם, והוא לא יברח. לא בגלל שרציתי במיוחד להתחתן איתו, אלא בגלל לעמוד נטושה על המזבח מול כל העולם יהיה משפיל מאוד. "גברת בייקר?" כשתיקנתי את שמלת החתונה הנסיכותית של ורסאצ'ה בפעם האחרונה, אחת משלוש הנשים שליוו אותי מרגע שדרכתי באחוזה הזו היום קראה לי, והרמתי אליה את מבטי. "כן?" "סבא שלך מחכה לך בחוץ. הגיע הזמן." הגיע הזמן. הגיע הזמן להתחתן עם גבר שאת לא מכירה. הנהנתי, הצצתי בעצמי במראה בפעם האחרונה כדי לוודא שאף דמעה לא כתמה את האיפור שלי, ואז עזבתי את החדר וירדתי במדרגות אל דלתות העץ הארוכות מהן הייתי אמורה לצאת. השמלה נגררה מאחור, והעקבים בגובה עשרה סנטימטרים שנעלי היו לא נוחים. הרגשתי מחנק, כאילו אני עומדת להישבר שוב בכל רגע. "סופי!" עיניו של סבי אורו כשראה אותי, ועיני התרככו כשראיתי אותו לבוש בטוקסידו הכחול שלו. הכל בשבילו, הזכרתי לעצמי, הוא היה צריך את הכסף. "סבא," חייכתי אליו בעדינות, ממהרת להגיע אליו לפני שהוא ילך אלי. הוא היה פעם גבוה וחטוב, אבל שנים של כימותרפיה שאבו ממנו את הכוח. "הו! את נראית יפה!" דמעות נצצו בעיניו. "הלוואי שההורים שלך היו יכולים לראות אותך ככה." בלעתי את הגוש שנוצר בגרון כשלקחתי את ידו כשהגעתי אליו. "אתה שמח, סבא?" "מאוד." הוא חייך, "יטפלו בך כשאני אלך. גבריאל הוא איש טוב." הנהנתי. לא הייתי מאושרת, אבל הוא לא היה צריך לדעת את זה. "את מוכנה?" הוא שאל בלחש כשכרכתי את ידי סביב זרועו ועמדנו מול הדלתות הסגורות. "מוכנה כמו שאני אי פעם אהיה." בתזמון מושלם, הדלתות נפתחו. אנשים עמדו משני צדדי כשיצאתי אל המעבר, כל העיניים עלי. כמה לחישות חרישיות. הבזקי מצלמות. נשימה עמוקה פנימה. נשימה עמוקה החוצה. הרמתי את מבטי. למרות הראוותנות המתוכננת בקפידה סביבי שעליה משפחת ויטלוק הוציאה מאות אלפי דולרים, האדם שתפס את עיני היה הגבר שעמד בסוף המעבר. גבריאל ויטלוק. חיפשתי עליו מידע בגוגל. ידעתי על עיניו החומות ושיערו הכהה, החיוך העקום שלו, כתפיו הרחבות והשריריות ועמידתו החיננית, אבל ליבי עדיין החסיר פעימה כשמבטינו נפגשו. הו, כמה שרציתי שזה יהיה אגדה שהתגשמה, לא סיוט של נישואים שאני עומדת להיות כלואה בהם. הוא הסתכל על השעון שלו, והיה חיוך זעוף על פניו כשהרים את מבטו, ששינה את צורתו כשראה אותי. רגש שלא הצלחתי לפענח הבהב בהם, ונעתי באי נוחות תחת מבטו הבוחן. הוא ירד כשסיימתי את הצעידה, הושיט את ידו לעברי במחוות מושלמת, ומצלמות הבזיקו יותר מתמיד כשסבי הניח את ידי בידו כאילו הפקיד אותי בידיו באופן מסורתי. כף ידו הייתה מחוספסת וגדולה, ושלי הרגישה כל כך קטנה בתוכה. הו, איזה חוסר התאמה. "היי," מלמלתי מעל דברי הכומר, והפתעתי את עצמי. לא תכננתי לעשות את זה. קולי היה כה קטן שלא הייתי בטוחה שהוא שמע אותי, אבל הוא שמע. עיניו הבהבו לעברי, ננעצו בי לכמה שניות קצרות. לסתו נסגרה בחוזקה, ואז הוא הסיט את מבטו. הוא לא הביט בי שוב במשך כל הזמן הנותר, ולחיי עדיין סמקו ממבוכה כשנשמעו המילים הנוראות: "האם אתה, גבריאל ויטלוק, לוקח את סופיה בייקר לאישה כדת משה וישראל?" "אני מסכים." הוא סוף סוף פנה אלי, ונשכתי את שפתי התחתונה. "והאם את, סופיה בייקר, לוקחת את גבריאל ויטלוק לבעלך כדת משה וישראל?" זה היה מחניק. התלבושת שלבשתי עלתה יותר מהדירה שלי. "אני מסכימה," עדיין עניתי. "גבריאל, אתה רשאי לנשק את כלתך." הכריז הכומר, וכל העולם דעך כשהוא צעד לעברי, מרחף מעלי למרות העקבים הגבוהים שנעלי. אחת מידיו הניעה את תלתלי השיער שלי והחזיקה את לחיי כשהתכופף כדי להניח בעדינות את שפתיו עליי. זה בקושי היה מגע. ובאותה מהירות, הוא התרחק כאילו לא היה אמור לנשק אותי מלכתחילה. * * לא השתתפנו בקבלת הפנים של החתונה שלנו. לאחר הטקס, סבי הכניס אותי בחזרה פנימה. "נראה שגבריאל לא יכול לחכות להכיר אותך," סבי צחק בשקט, ושקלתי את הדחף לגלגל את עיני. "אני ממש לא יכול." קולו של גבריאל מילא מאחור, חיוך מקסים אך רשמי על שפתיו. "תשמור טוב על סופי שלי, בסדר?" "לעולם לא תהיה לה הזדמנות להתלונן." הוא אפילו לא הסתכל עלי. "אבל אני הולך לגנוב אותה ממך עכשיו." סבא חייך בעצב, וחיבקתי אותו חזק. "אבקר אותך מחר," הבטחתי לו, "אל תשכח את התרופות שלך." הוא הנהן. הוא עמד לשהות בימים הקרובים עם סביו וסבתותיו של גבריאל, שהיו במקרה חבריו מהקולג'. פגשתי אותם כמה פעמים בעבר. הם ביקרו לעתים קרובות לאחר ששמעו על מחלתו של סבא. "תחייכי." גבריאל לחש כשהתחלנו ללכת החוצה, וגרם לי להסתכל עליו. "אה?" "אמרתי... תחייכי." קמטתי את גבותיי עוד יותר, מבולבלת, אך ברגע שיצאתי החוצה, עשרות אורות מצלמה הבזיקו בעיני. היו כתבים בכל מקום, משליכים שאלות חופפות שלא הצלחתי לתפוס. "האם נכון שאלה נישואים מאורגנים?" "האם נכון שזו הפעם הראשונה שאתם נפגשים?" "מר ויטלוק, מה קרה למערכת היחסים שלך עם גברת גרנט?" לא הצלחתי להבין הרבה, רק את גבריאל. הוא כרך אחת מזרועותיו סביב גבי, גופו נטה הצידה כאילו כדי להגן עלי מפני הבזקי האור כשהוא הוביל אותנו אל הלימוזינה בקצה השביל, ועזר לי במהירות להיכנס פנימה. ברגע שהדלת נסגרה, העדינות שבה הוא דיבר עם סבי והראה מול המצלמות נעלמה, ולסתו התהדקה, עיניו ננעצו שוב בשעון. כחכחתי בגרוני. "זה נורמלי בשבילך?" "כן." הוא הביט החוצה כשהנהג התרחק מהכאוס, בקושי טורח להעיף בי מבט. דיברתי שוב. "אני סופיה... בייקר." הפעם, הוא הביט בי כאילו אני טיפשה. "אני יודע," הוא אמר בחוסר עניין. שתקתי אחרי זה. הוא בבירור לא היה מעוניין לדבר איתי. הרגשתי נבוכה על שניסיתי שוב ושוב, והדחף לבכות חזר. תמיד ידעתי שזה לא הולך להיות אגדה לא מציאותית שבה הוא מסתכל עלי בפעם הראשונה ומתאהב בי בטירוף, אבל קיוויתי שהוא לפחות יסתכל עלי. וידבר איתי. או יסכים להיות חבר. או משהו. אבל עם האופן שבו הוא מתנהג איתי, יכולתי באותה מידה להתחתן עם רובוט. אחרי עשרים דקות של שתיקה, בלי מוזיקה, חלונות סגורים וניחוח של מטהר אוויר קל מעורבב עם מיזוג האוויר של המכונית שמחניק אותי, דיברתי שוב. "האם פגעתי בך איכשהו?" "ובכן, כן," הוא הרים גבה לעברי, "התחתנת איתי."