בבוקר הראיון, העברתי את כרטיס האשראי של גבריאל בפעם הראשונה בקניון הקרוב ביותר. 100,000 דולר שטוחים בחנות הרמס, קניתי תיק לאמא שלו כמו שהוא ביקש ממני, יחד עם צעיף שחשבתי שהוא די תוסס. את 100,000 הדולרים הבאים שהוצאתי העברתי כתרומה למרפאת הטיפול בסרטן של סבא שלי, כתרומה לאנשים שלא יכלו להרשות לעצמם טיפול, עכשיו שהטיפול שלו כוסה. את 50,000 הדולרים הבאים שהוצאתי תרמתי לקרן שהוקמה כדי לעזור לחולי סרטן שכיסתה את החשבונות של סבא שלי למשך כמה חודשים לפני שהצלחתי להסתדר לבד. את 100,000 הדולרים הבאים תרמתי בחלוקה שווה בין שני ארגונים, אחד שנלחם באי-צדק נגד אנשים צבעוניים ואחד שהציל ילדים מרשתות סחר בבני אדם. בצהריים ישבתי בסטארבקס, לוגמת את ההזמנה הקבועה שלי לבד בשולחן, כשהטלפון שלי צלצל והציג מספר לא ידוע. לא הייתי צריכה לשמור את המספר כדי לדעת מי מתקשר. עם חיוך כמעט גאה, הרמתי את הטלפון והעמדתי פנים שאני תמימה. "שלום?" "סופיה." גבריאל לא נשמע כאילו הוא מחייך מהצד השני. "מי מדבר?" "אל תעשי את עצמך טיפשה. זה לא מתאים לך." "הממ." צחקקתי, "מעניין מה כן מתאים לי?" "בזבזת חצי מיליון דולר בשעה." הוא לא נשמע מרוצה. "מה עשית? קנית כרטיס למאדים?" "יותר כמו 350. אל תהיה דרמטי." זה היה פי שישה ממה שהרווחתי בשנה בדרך כלל, ופשוט בזבזתי את זה בשעה. הלב שלי כאב. "איבדת את זה, סופיה?" "פשוט ניסיתי." "ניסית מה?" "כמה כסף אני צריכה לבזבז כדי להשיג את מספר הטלפון האישי שלך. כנראה, שלוש מאות וחמישים אלף זה כל מה שצריך," הקנטתי. "התקשרת לפיטר." הוא דיבר לעצמו. "התקשרתי לפיטר." חזרתי אחריו. "למה?" "פשוט בדקתי למה בעלי היקר לא חזר הביתה כבר שישה ימים. תאר לעצמך את ההפתעה שלי כשחייגתי למספר שלו והעוזר שלו עונה." לא התכוונתי לספר לו על הראיון שהיה לי היום. הוא לא שאל, אני לא סיפרתי. פשוט כמו זה. הוא שתק לרגע, ואז צחקק, "כבר מתגעגעת אליי?" "אהבתי את זה יותר כשהיית ממורמר על המכה שגרמתי לכיס שלך." "זה? מכה?" הוא צחק. הוא ממש צחק. "נמשים, זה אפילו לא דחיפה. את יכולה לבזבז כל כך הרבה כסף כל יום במשך השנה הקרובה וגם זה בקושי ייחשב כמכה." "פוזאיסט." נחרתי בקול נמוך. "אני הולך להיות בבית מחר," הוא הוסיף, "אנחנו אמורים לאכול ארוחת ערב עם ההורים שלי." "אני זוכרת." רציתי להיאנח. מעולם לא פגשתי את ההורים שלו לעומק, ותיארתי לעצמי שהם מאוד... מאיימים. במיוחד בהתחשב בעובדה שהם גידלו בן כמו גבריאל. "הרמתי את התיק בשבילה שביקשת ממני." האם פשוט ניהלתי איתו שיחה לבבית? אחרי שהוא הכריח אותי לחתום על חוזה משפטי שקובע את תאריך סיום הנישואים שלנו? "אני יודע שנתתי לך את הכרטיס כדי להשתמש בו, אבל אל תגרמי לי לשים לו מגבלה. תהיי ילדה טובה, הממ?" "אה, באסה," הקנטתי. "עוד לא סיימתי אפילו חצי ממסע הקניות שלי." "סופיה." הוא אמר בנימה סופית. "בפעם הבאה, תרים כשאני מתקשרת." הזהרתי, "ואולי לא אשרוף לך את הבית לפני שתחזור הביתה. או אבזבז מאות אלפי דולרים כדי לקנות תיק שבא לי. תלוי במצב הרוח שלי." לפני שהוא הספיק לענות, ניתקתי את השיחה. וברגע שעשיתי את זה, יכולתי להרגיש תחושת אושר בתוכי. ניתקתי את השיחה לגבריאל וויטלוק בפנים. אחרי שהוא דחף אותי והשפיל אותי ובעצם הכריח אותי לחתום על חוזה, השגתי את המילה האחרונה איתו. הא. רקדתי ריקוד ניצחון בראש כשקמתי ללכת ובטעות נתקלתי במישהו, מה שגרם לקפה שנשאר בכוס שלי להישפך על החולצה הלבנה החדשה שלי ממשי. "שיט." כל האושר הפך לפאניקה מיידית. לא היה לי זמן לחזור הביתה ולהתחלף לפני הראיון. "אני כל כך מצטער." קול קטע את החלומות הקטנים שלי ועצרתי בניסיון נואש לנקות את הקפה מהחולצה שלי והסתכלתי על הגבר בחליפה עסקית. "זו אשמתי, לא הסתכלתי. אני מצטערת." "לא, זה שלי." הגבר סידר את המשקפיים שהוא הרכיב, נראה מתנצל באמת. "תן לי לקנות לך קפה אחר." "לא. לא. סיימתי לשתות את שלי בכל מקרה." "את בטוחה?" "בהחלט." חייכתי אליו בנימוס לפני שעזבתי. לא חייכתי כשהגעתי למכונית. אפילו הנהג זעף כשראה את הבלגן שעשיתי. וויילס היה רק נסיעה של שבע דקות מכאן, בעוד שבית וויטלוק היה במרחק של שלושים דקות. נאנחתי וביקשתי מהנהג לעצור בבוטיק סמוך כדי לקנות זוג בגדים חדשים, אבל אפילו כמה מהר שרצתי, איחרתי בחמש עשרה דקות לראיון שלי. זה לא היה רושם טוב. כשנכנסתי לוויילס, הושבתי מחוץ למשרד, ויכולתי לראות עוד כוס סטארבקס בפח בחוץ. זה פשוט הרגיש כאילו היקום מלגלג עליי. "אדוני לא מארח מאחרים." הפקידה אמרה לי בתקיפות אחרי כמה דקות, והרגשתי שהלב שלי שוקע. ממש לא רציתי לקלקל את זה. "בבקשה תוכלי להגיד לו שמישהו שפך עליי קפה ונאלצתי לעשות עיקוף כדי להחליף בגדים?" ביקשתי, "ממש חיכיתי לראיון הזה." הפקידה רק משכה בכתפיה, בקושי הרימה מבט אליי. "הוא לא ידוע במתן הזדמנויות שניות." נאנחתי. מאוכזבת ככל שהייתי, בדיוק עמדתי ללכת כשדלת המשרד נפתחה. גבר מוכר עמד בפתחו, "לא הייתי מאמין לתירוץ הזה לשנייה, אם לא הייתי האיש ששפך עלייך קפה." הפה שלי נפל. "אתה ויקטור הארט?" "בבשר ודם." הוא העביר לי חיוך, "מכיוון שלא נתת לי לקנות לך קפה, אני מניח שאני חייב לך ראיון." הפקידה נראתה המומה. הייתי בהלם. שני עובדים אחרים בחדר היו בהלם. ויקטור חזר למשרד שלו ואני עמדתי נטועה במקומי לפני שהפקידה דחפה אותי ונשמתי נשימה עמוקה, עקבתי אחריו פנימה לראיון. * ויקטור הארט היה הנכד של מייסד וויילס והמנכ"ל החדש של החברה, ולא היה לי מושג שהוא מראיין בעצמו. אבל הוא קיבל את שלי, והוא לא היה איש עשיר ממורמר סטריאוטיפי. הוא ידע איך לבדח מדי פעם והיה לו חיוך מדבק. הראיון עבר בסדר, וקיוויתי לשמוע החלטה מהם בעוד כמה ימים. היה ערב מאוחר כשחזרתי הביתה בלי משים, רק כדי לראות את גבריאל יושב על הספה של הסלון עם רגל אחת על השנייה ועיניים נשואות לדלת. הוא נראה כאילו הוא מחכה לי. "היית עסוקה," הוא העיר, החיוך החצי המאפיין שלו על שפתיו כשהוא קם מהספה. כל האושר של להשיג את המילה האחרונה הוחלף בהפחדה מוחלטת. "אני-" עצרתי, בלעתי רוק. "חשבתי שלא תחזור הביתה עד מחר בלילה." "קפצתי לקחת קובץ," הוא אמר, מצביע על תיקייה שחורה שהונחה על השולחן. "אה." הוא אולי היה כאן בשביל הקובץ, אבל ידעתי שהוא חיכה לי. לפני שהספקתי לענות, אחת המשרתות עברה על פנינו, נושאת את תיק הרמס הבודד מהמכונית למעלה, כנראה לחדר שלי. "הממ." הוא צקצק בלשונו, "שלוש מאות וחמישים אלף דולר, ורק תיק אחד? מעניין." "מה אתה עושה כאן?" "פעם אחרונה שבדקתי, עדיין הבית שלי." "אם זה על המגבות הוורודות החדשות בחדר שלך, זה פשוט התאים לסבון הגוף הוורוד." עיניו החשיכו, ושפתיו נפערו מעט. "עשית מה?!" צחקתי. "אני צוחקת. אבל, התגובה שלך גורמת לי להאמין שיש בעצם סבון גוף ורוד בהיר עם פרחים שמסתתר איפשהו בחדר האמבטיה שלך." הוא בהה בי. "נמשים, אל תדחפי את גבולות הסבלנות שלי." "או מה? אתה עלול להעניש אותי?" נעשיתי נועזת יותר איתו, וידעתי שזה שטח מסוכן לדרוך עליו. החיוך העקום שלו גדל כשהוא התקרב אליי. ועוד יותר קרוב. ועוד יותר קרוב. זה לקח כל טיפת אומץ שהייתה בי כדי לא לסגת מאחור באופן רפלקסיבי בפחד. הוא לא עצר עד שהוא היה במרחק סנטימטרים ספורים ממני, קרוב מנשוא כשהוא ריחף מעליי. ואז, הוא התכופף. עצמתי את עיניי כשהרגשתי את נשימתו מניפה עליי, והעולם כפי שהכרתי אותו השתנה כששמעתי אותו לוחש לי באוזן: "תמשיכי בהתנהגות הזאת, ואולי אצטרך להעניש אותך."