לפני החתונה, השקעתי מחשבה רבה באיך ייראה ליל הכלולות שלי. תהיתי אם אצטרך לקיים יחסי מין עם גבר שלא הכרתי לפני אותו יום, ובתוך כל הפחד הזה, שכחתי שאפשרות נוספת היא להישאר לבד בחדר ענק בלי שום דבר לעשות ושעם אף אחד לדבר. התהפכתי כל הלילה, בקושי הצלחתי לישון. למחרת בבוקר, לבשתי אחד מהבגדים שמישהו מילא לי בארון כדי שאשתמש בהם. כשגדלתי בעוני, מעולם לא יכולתי להתפנק. כל כסף שיכולתי לחסוך הלך רק לכיסוי הטיפולים של סבא שלי, וגם אז רוב הפעמים לא הספיק. שוטטתי לבדי באותו בית גדול, והייתי רוצה לספר לה על הנישואים המזויפים שאליהם נקלעתי. אבל הנה אני, אוכלת ארוחת בוקר שמיועדת להאכיל עשרים איש לבדי בחדר האוכל. לונה בהתה בי. "אכלת?" שאלתי אותה. "אחרי גברת וויטלוק." "בבקשה תקראי לי גברת בייקר." "אני חוששת שאני לא יכולה לעשות את זה, גברת וויטלוק. אדוני לא יאהב את זה." "אני לא חושבת שאדוני יידע." אמרתי לה, והסתכלתי סביבי. הבית היה ענק, והסיכוי להיתקל בגבר שאני רוצה באופן פעיל לנסות להימנע ממנו במשך ששת החודשים הבאים היה קטן. "איפה הוא בכלל?" "הוא עזב את הבית אתמול בלילה אחרי שדיבר איתך, ומאז הוא לא חזר." "אה." הרגשתי צביטה בתוכי. ידעתי שהנישואים שלנו הם רק לשם העניין, אבל לא ציפיתי שהוא יישן עם אישה אחרת בליל הכלולות שלנו לפחות. "אדוני עובד במשמרות לילה כל הזמן," לונה הוסיפה במהירות. "יש לו הרבה פגישות עם לקוחות שגרים בחו"ל והוא מתפקד לפי הזמן שלהם." "לונה, זה בסדר." "אני מצטערת, גברת וויטלוק." "גברת בייקר," תיקנתי אותה. "גברת בייקר." היא הנהנה. "הגיעה חבילה בשבילך מוקדם יותר הבוקר." הרמתי גבה, והנחתי את האוכל שלא היה לי תיאבון לאכול כשנעלמה לרגע וחזרה עם קופסה שפתחתי במהירות וחשפה טלפון חדש בפנים. הדגם האחרון בידי היה רחוק מאוד מהטלפון השבור למחצה שהשתמשתי בו בחמש השנים האחרונות, אבל הסתדרתי איתו מכיוון שלא יכולתי להרשות לעצמי טלפון חדש למרות שלקחתי שתי עבודות וטיפלתי בסבא שלי. עד עכשיו, כנראה. פתחתי את הטלפון שכבר הוגדר וראיתי שאין בו איש קשר מלבד אחד. 'גבריאל וויטלוק.' * אחר הצהריים, עורך הדין שלו הגיע עם הסכם מגובש בצורה מושלמת כמו שאמר אתמול. עברתי עליו לבד במשך שעה לפני שחתמתי עליו. התפתיתי לא לחתום, אבל גם פחדתי עד כמה ה'לרדת נמוך' של גבריאל באמת היה נמוך. לא עשיתי כלום באותו יום. הסתובבתי בבית וראיתי את כל הציורים כאילו הייתי בגלריה לאמנות, התעסקתי קצת עם הטלפון החדש שלי, בדקתי את סבא שלי שהתעקש שהוא נהנה מכל רגע של איחוד עם חבריו הוותיקים וביקש ממני לא לבקר אותו אלא ליהנות מ'אושר הנישואים הטריים' שלי, ונמנמתי יותר מהרגיל. בערב, שלחתי את קורות החיים שלי לחברות בסביבתי. הייתי צריכה למצוא עבודה חדשה מאז שעזבתי את הישנה כשעברתי שלוש שעות משם כדי להתחתן עם גבר שתלטן, אבל הייתי בטוחה שאוכל למצוא אחרת מבלי להשתמש בשם וויטלוק. תמיד הייתי בראש הכיתה שלי גם במכללה, והיו לי מעל שנתיים של ניסיון בעבודה כאנליסטית פיננסית בחברה הקודמת שלי. הרווחתי טוב, אבל סרטן עולה יותר. אז גם אחרי שעבדתי במשרה מלאה כאנליסטית פיננסית שלהם, ואז עבדתי במשרה חלקית כמלצרית בדיינר לילי, עדיין התקשיתי לגמור את החודש. בלי ביטוח בריאות, שקלנו לקחת הלוואה או למשכן את הבית הקטן שלנו כשסבא וסבתא של גבריאל, שהיו במקרה חברים של סבא שלי מבית הספר, יצרו איתו קשר שוב והציעו לשלם את כל הטיפול שלו בתנאי פשוט אחד: הייתי צריכה להתחתן עם הנכד שלהם. עדיין הייתי משוכנעת שאוכל להסתדר לבד ולהתחתן עם זר מוחלט היה מחוץ לתחום, אבל כשסבא שלי נאלץ לצאת לפנסיה ולמצוא עבודה בשביל קצת כסף נוסף, ליבי נשבר כשראיתי את סבא שלי החולה עובד למרות שכאב לו אחרי הטיפולים כדי להקל עליי. אז הסכמתי להתחתן איתו: גבריאל וויטלוק. לא ידעתי מה הם עשו כדי לשכנע את הנכד שלהם להתחתן עם אף אחד כמוני או למה הוא הסכים, אבל לפי הכעס שלו כלפיי, יכולתי לנחש שהוא אולץ לעשות זאת גם כן. רציתי להזדהות איתו, כי לפחות אני קיבלתי משהו מתוך הנישואים האלה. נראה שהוא לא קיבל כלום מלבד לאבד את החופש שלו ואת התואר של הרווק החם ביותר מול העולם. אבל באותו זמן, ידעתי שהוא לא קדוש. הוא היה גבר יהיר, מרוכז בעצמו, ורמז שאני מחפשת זהב. בלילה, אכלתי ארוחת ערב לבדי בזמן שעוזרות הבית השגיחו עליי כאילו הייתי ילדה. או מלכות. לא ראיתי את גבריאל בכלל במשך כמה הימים הבאים, ולהיות לבד הפך להרגל. ביליתי את זמני בהתיידדות עם לונה ואחרים, בלימוד איך לבשל את המנות המעודנות יותר, בשחייה, ואפילו בקריאת ספרים. בלילה הרביעי, בדקתי את המיילים שלי. שמעתי משלושה מתוך שבעת המקומות שהגשתי אליהם מועמדות, כולל וויילס. וויילס הייתה חברה רב-מיליארדית שייצרה והפיצה מוצרי טיפוח לעור, מתחרה ישירה של חברת וויטלוק. הם קראו לי לראיון יומיים לאחר מכן, אבל עדיין לא שלחתי את האישור שלי. למרות שלא היה סעיף רשמי בהסכם שחתמנו עליו, גבריאל הזכיר במפורש שאני לא אבזה אותו בפומבי, ותהיתי אם אשתו שמצטרפת לחברת יריבה תתקבל טוב על ידו. כנראה שלא. המספר שלו נשאר בתא שלי, והלכתי הלוך ושוב על הרעיון להתקשר אליו. אבל הייתה רבע אחרי שתים עשרה, ולא ראיתי אותו בבית במשך ימים. חלק מליבי הרגיש צפוף יותר תוהה אם הוא נשאר עם מישהו אחר... אולי אישה אחרת. השינה לא הייתה קלה באותו לילה, והתעוררתי מוקדם לבדי למחרת בבוקר, ואכלתי ארוחת בוקר בחיפזון. בסביבות תשע וחצי בבוקר ישבתי לבדי בחדרי וכמו תלמידת בית ספר עצבנית, חייגתי לגבריאל. הטלפון צלצל, ובצלצול החמישי, הוא נענה. "שלום?" עזבתי את הנשימה שלא ידעתי שאני עוצרת. זה לא היה הקול של גבריאל. "גבריאל?" "גברת וויטלוק? זה פיטר, העוזר האישי שלו." "זה המספר של גבריאל, נכון?" הוא בטח היה בפגישה או משהו. "לא, גברתי. זה מספר העבודה שלי. גייב סר הזכיר שהוא נתן לך את המספר שלי להתקשר אם את צריכה להשיג אותו." הכעס כלפיו שהצליח להתפוגג בימים האחרונים חזר, והדחף להכות משהו היה חזק מתמיד. "אני צריכה לעבור דרכך כדי להגיע אליו?" "אני מאמין שכן," הקול של פיטר היה קטן. "אני יכול להעביר לו את ההודעה שלך?" "לא. אין הודעה." עניתי, ומבלי לתת לו הזדמנות לומר את מה שהוא עמד לומר, ניתקתי. הנה אני תוהה אם יהיה לו אכפת שאני הולכת לראיון עבודה. והנה הוא, אפילו לא מחשיב אותי חשובה מספיק כדי שיהיה לו את המספר שלו. הייתה לו החוצפה להזין את המספר של העוזר שלו תחת השם שלו. רותחת מזעם, פתחתי את המחשב הנייד שלי ואישרתי את הראיון שלי למחרת בבוקר, מבלי לדאוג שהוא בחברת היריבה שלו. גבריאל וויטלוק יכול להירקב בגיהנום אחרי זה.