[אלכס] דוד דמיאן מעביר את ידו בשיערו השחור כזפת, עיניו השחורות נעוצות בי. למרות שגדלתי כשאני מכיר אותו מאז שהיה אחיו הצעיר המאומץ של אבי, היה לו מבט שהבהיל את כולם ואפילו אותי מדי פעם, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי להיחשף היום. כי זה היה אומר לוותר על מיה. "הגעת מהר," אני מעיר בייבוש, מכיוון שהבית עדיין ניקה דם וההלם של ההתקפה עדיין הדהד בגלים סביב צוות הבית. "כבר הייתי בדרכי אליך כששמעתי על ההתקפה."