מנקודת מבטה של אייברי: בלי כוונה ליקקתי את שפתיי כשחשתי טעם מתוק להפליא על לשוני. זה בא שוב ושוב בזמן שליקקתי אותו, בלי לדאוג מה זה. עיניי היו עדיין עצומות, ועדיין הייתי שקועה במצב התת-מודע הזה שבין שינה לחיים, אבל אז, כששמעתי צחקוק עמוק של מישהו שנשמע קרוב מדי לפניי, פקחתי את עיניי בחדות והתיישבתי במהירות ברגע שראיתי את עיניה החומות הגדולות של נערה מתרחבות אליי. הייתי אמורה להיות מתה, לא? ואמורה להיות בעולם הבא, נכון? אז מה לעזאזל אני עדיין עושה בחדרי הישן בזמן ששנון בוהה בי עם הבעה מבולבלת על פניה? "למה יש לך תסרוקת כזאת על הראש, זה מיושן." מלמלתי לשנון שבהתה בי כאילו איבדתי את שפיותי בזמן שהיא התחילה לצחקק בלי שליטה. "מה?" נזפתי. "מה מה? את אומרת שתסרוקת מיושנת, אבל יש לך אותה בעצמך... מה לעזאזל לא בסדר איתך?" היא ענתה בצחוק. לדבריה, קפצתי במהירות מהמיטה, התנדנדתי לעבר מראת האיפור שלי שהייתה בפינת החדר ונשמתי בכבדות כשראיתי את ההשתקפות שלי במראה. זה חייב להיות בדיחה...! נראיתי צעירה יותר. הרבה יותר צעירה ולמעשה יכולתי בקלות לעבור בתור בת שמונה עשרה. שמעתי את שנון מדברת מאחורי, אבל לא ידעתי מה לומר לה, לא הבנתי מה קורה לי. כמו באובך, צעדתי חזרה למיטה והתחלתי למשוך כל מה שידיי יכלו לגעת בו על פני השטח שלה, החל מהכריות והסדינים ועד לשאר הדברים הלא רלוונטיים עליה בחיפוש אחר הטלפון שלי. "את בסדר? את חולה?" שמעתי את שנון קוראת בטירוף מאחורי, אבל התעלמתי ממנה, ניגשתי למגירה שלי והתחלתי לזרוק את תכולתה על הרצפה. הבעתה של שנון השתנתה מדאגה לפחד ברגע, ולפני שהספקתי להבין, היא כבר התחילה לצעוק עליי. נשמתי אנחת הקלה כשסוף סוף מצאתי את הטלפון שלי תחוב בין כמה מהבגדים שלי. הרמתי אותו במהירות ובהתחלה נשמתי בכבדות מסוג הטלפון שהוא היה. זה היה זה שהשתמשתי בו לפני כמה שנים... הוא אפילו אמור להיות מקולקל עכשיו. דוחפת את המחשבות על הטלפון לאחורי ראשי, הפעלתי אותו במהירות ונשמתי בכבדות כשראיתי את תאריך היום והשעה כתובים בבירור על מסך התצוגה שלו. "11:43 בבוקר... שבת, אפריל 2016!" מלמלתי, צופה בטלפון כשהוא החליק מידיי ונפל על הרצפה, והשמיע צליל ניפוץ חזק בעקבותיו. זה צריך להיות איזה בדיחה מטופשת! שמעתי את שנון קוראת לי בטירוף, אבל לא יכולתי לדבר, לא היה לי את זה לדבר. כל אלה היו קצת יותר מדי מכריעים; העובדה שחזרתי בזמן הייתה מכריעה ואפילו לא לדעת איך זה קרה זעזעה אותי עוד יותר. זה הרגיש כמו חלום שהתגשם אבל גם הרגיש כמו סיוט לגמרי. לא ידעתי מה לעשות. החלקתי לאט לרצפה, משתרעת מכיוון שלא נותר בי כוח. מרחוק, שמעתי את שנון צורחת, אבל באופן מפתיע, זה נשמע בבירור כמו מוזיקה לאוזניי והתמקדתי במוזיקה עד ששום דבר אחר לא היה חשוב. עיניי נעצמו מעצמן, ושוב הכל החשיך בפעם המי יודע כמה ביומיים. *** אני זוכרת בבירור שמתתי במיטת בית החולים לאחר שהרופא ביצע את פקודותיו של אריק וניתק את מספר מכשירי ההחייאה מגופי, ואז גם זכרתי שהתעוררתי לאישה יפהפייה בגיל העמידה שדיברה על כמה דברי ג'יבריש על חיים ומוות. אבל עכשיו כשחשבתי על זה, זה די ברור עכשיו שהאישה הזאת אחראית למה שקורה לי. יכולתי לזכור כמה יפה היא הייתה, ואיך היא הלכה במלכותיות; זה כמעט נראה כמו חלום. היא אמרה לי שהיא אלת הירח ולעגתי, ואמרתי לה שאני מלאך שירד בעצמי, אבל היא התעלמה מהסרקזם שלי. היא גם אמרה משהו על כך שאני צאצאית של החברה שלה שהגיעה לכדור הארץ בצורה של בן אדם והתאהבה בבן אדם, ובכך ילדה את הסבתא רבה שלי. היא דיברה על כך שהיא רוצה לאפשר לי לחזור לכדור הארץ גם אחרי מותי מכיוון שאני צאצאית של חברתה כביכול וגם מכיוון שהיא רצתה להשתמש בי כנשק נגד הרוע. הרוע הוא אריק עצמו. תהיתי מה הוא בטח עשה כדי להרגיז כל כך את אלת הירח שהיא ממש הייתה צריכה לשכור אותי כסוג של מתנקשת או אישה לוהטת, או איך שלא תרצו לקרוא לזה במקרה שלי; אבל כרגע לא היה לי אכפת. כל מה שדאגתי לו היה דרך לעבור את כל השלב הזה, לשאת את החזות הזאת של להיות בת שמונה עשרה כשבחיים הקודמים שלי, כבר הייתי כמה חודשים קרובה לגיל 22. לא ידעתי בדיוק למה אלת הירח שלחה אותי חזרה לכדור הארץ, אבל הייתי בטוחה שאני הולכת להשתמש כראוי בהזדמנות הזאת. אני אתנקם באריק, אבל קודם כל, אני חייבת לגלות למה הוא החליט להרוג אותי זמן קצר לאחר שילדתי את בתנו... *** ראשי הסתובב במהירות לכיוונה של שנון כשחשתי אותה מנערת אותי במרץ. היא נראתה כאילו היא מתוסכלת אבל באותו זמן, ניסתה לרסן את כעסה. "את יושבת שם כבר די הרבה זמן עכשיו..." היא אמרה ברכות, למרות שלעיניה לא היה הרבה מהרכות שהקול שלה שידר. הנהנתי, משכתי בכתפי ואז לחשתי; "אני בסדר." "את לא, את מתנהגת די מוזר כבר זמן מה." היא מלמלה. הסתכלתי עליה בעדינות, תוהה אם אוכל לספר לה על מה שקרה לי. היא הייתה החברה הכי טובה והסוד שלי; ואפילו אחותי המאומצת גם כן לצורך העניין. ברגע שפתחתי את פי לדבר, לא הצלחתי למצוא את המילים. הרגשתי כאילו כוחות חזקים יותר תפסו את לשוני וסגרתי במהירות את פי, מנענעת בראשי כשסוג חדש של פחד עלה לאורך גופי. "אוקיי, תני לי לקחת אותך לאנשהו אז." היא אמרה בשמחה, בהתעלמות מוחלטת מהמלחמה הסודית שנלחמתי בתוכי ויכולתי רק להנהן מכיוון שמילים לא יכלו להיווצר. הבנתי שזה היום; היום שבו גיליתי שאריק, אהוב ילדותי, הוא בן הזוג שלי. בחיים הקודמים שלי, הייתי כל כך שמחה מהחדשות וממש קרנתי משמחה על הסיכוי שיהיה לי בן זוג; ולחשוב שהוא היה חבר שלי, והבן לבטא של אבי פשוט עשה את זה יותר מרגש. הפעם, לא הרגשתי כלום, אפילו לא את הניצוץ הקטן ביותר של רגשות. לא יכולתי שלא לחשוב שלשנון הייתה גם כן יד בכל האסונות שלי אבל סגרתי את פי, פשוט הנהנתי בראשי ונתתי לה למשוך אותי לתוך ארון הבגדים שלי. דבר אחד היה בטוח, וזה העובדה שלא אחוס על אף אחד הפעם אם אגלה שהייתה להם יד במותי הקודם, ...אפילו לא על שנון.