מנקודת מבטו של אריק יכולתי להריח ולשמוע את אייברי ברגע שהתקרבתי לדלת שלה. חיכיתי שהיא תצא מלשכתו של האלפא, ולרגע כמעט פספסתי אותה בגלל הקיטורים של שאנון. ברגע שסובבתי את הפינה, שמעתי את הדלת נסגרת בשקט. לא האמנתי שאייברי כבר הספיקה להיכנס לחדר השינה שלה. הלוואי שיכולתי לפרוץ פנימה. "אייברי, את שם? אני יכול להריח אותך," אמרתי בקול רם, אך נעניתי בדממה. אני יודע שלא הייתי צריך להגיד שאני יכול להריח אותה. בכל זאת, חיכיתי דקה, אבל עדיין לא שמעתי את אייברי משיבה לשאלתי. "משהו מריח פה מוזר? מישהו איתך שם, אייברי?" ידי התהדקו לאגרופים על הדלת. עמדתי לטרוק על הדלת, אבל לא רציתי להרגיז את האלפא. היה ברור שהוא לא אהב את מה שקרה קודם לכן. מה שהוציא אותי מדעתי היה שאייברי לא ענתה לאף אחת מהשאלות שלי, כשהריח הלא מוכר ובאותו הזמן מוכר נישא באוויר. "אייברי, אני יודע שאת שם. את יכולה לפחות להתנצל בפני שאנון, היא מקטרת כל היום." חזרתי ואמרתי, בידיעה שנמאס לי לעמוד ליד הדלת. רק הייתי צריך לראות את אייברי, היינו צריכים לדבר על הסיכויים שלנו להזדווג ועל מערכת היחסים שלנו. זה לקח יותר מדי זמן, ושאנון לא עזרה לעניינים. "מה אתה רוצה, אריק?" אייברי סוף סוף ענתה לי, אבל הקול שלה נשמע חנוק, מה שגרם לי לקמט את מצחי. התעלמה מהחלק על להתנצל בפני שאנון. "את באמת בסדר ולבד שם?" שאלתי, מוכן לפרוץ לחדר השינה אם היא באמת עם מישהו אחר. ידעתי שאייברי מעולם לא חיבבה אף אחד אחר מלבד ההורים שלה, שאנון ואותי בחדר השינה שלה. "אני בסדר, אריק. אתה צריך ללכת, נתראה בפעם אחרת." הפעם, הקול של אייברי נשמע כאילו היא מגורה ממשהו. החוש השישי שלי יכול היה לומר שהיא מגורה ממני. הכל בה השתנה, אבל לא הייתי מוכן למילים הבאות שלה. "וגם, אתה לא צריך לדעת אם יש פה מישהו או לא. אני צריכה קצת זמן לעצמי. אתה צריך ללכת." שמעתי את אייברי אומרת ורציתי להפריך את דבריה, אבל התאפקתי. "בסדר, נדבר אחר כך," אמרתי לה, באמת רוצה לדבר על מערכת היחסים העתידית שלנו כביכול. לא חיכיתי לתשובה ממנה. כמו כן, דאגתי לרשום את הריח הלא מוכר בראש שלי, תוך כדי שאני רושם לעצמי למצוא למי הוא שייך. התרחקתי מהדלת שלה וסובבתי את הפינה כדי לראות את שאנון נשענת על הקיר. ידה הפצועה החלימה לחלוטין עכשיו לאחר שטופלה. "מה שלומך? את עדיין מרגישה כאב?" שאלתי בטון אכפתי. "לא, אני לא מרגישה כאב. אני רק צריכה את החברה שלך," שאנון ענתה לשאלתי, מתקדמת לחבק אותי. "את יודעת, שאנון, אנחנו צריכים ליצור קצת מרחק בינינו בזמן המכריע הזה. אנחנו לא צריכים שאייברי תעלה על משהו." חיבקתי אותה בחזרה, אבל רק לשבריר שנייה. לשאנון היה מבט נעלב ברגע שהתרחקתי מהחיבוק, אבל לא יכולתי לתת לה יותר מזה. "הצלחת לדבר עם אייברי? היא הסכימה להיות בת הזוג שלך? אתם צריכים לסיים עם זה." שאנון אמרה לי, ידעתי שהיא רוצה שהכל יקרה כדי שנוכל להמשיך בחיינו ובתוכניות שלנו. "אני מניח שהיא הייתה עסוקה מדי כדי לדבר איתי. אני אדאג להשיג את התשובה ממנה בפעם אחרת. אחרת, אצטרך לכפות עליה," הצהרתי עם ניצוץ אפל בעיניי ושאנון רעדה בבירור. נראיתי כמו שד מהגיהנום באותו רגע ושאנון מיהרה לתפוס את ידי כדי לעצור את המחשבות שהסתובבו במוחי. "בוא נלך לאכול משהו," שאנון אמרה לי ולמרות שלא הייתי כל כך רעב החלטתי ללוות אותה. רציתי לנחם אותה מאז שנפצעה לפני דקות. "מה תרצי לאכול? אני יכול להכין הכל," שאנון הציעה וחייכתי קלות, עם משהו אחר בראש. היא התחילה להוביל אותי לעבר החלק של הבטא באחוזה. בידיעה שאמי הייתה בבית, לא היה לי אכפת. אבל אז פתאום חשבתי על הגישה האחרונה של אייברי, ואז שאלתי, "האם צפית באייברי, לאחרונה? היא מתנהגת ממש מוזר, לא כמו אייברי שהכרתי פעם." למילים שלי, פניה של שאנון נפלו והיא עצרה. "כ-כן, היא הייתה ממש מוזרה," שאנון החלה לגמגם, עיניה משוטטות כדי להסתכל עליי. יכולתי לראות שהיא לא רוצה לדבר על אייברי כרגע, אבל לא היה לי אכפת. "יום אחד פגשנו אותך בפארק. היא התעוררה ונראתה כאילו היא אדם חדש לגמרי. היא דיברה על כך שהתסרוקת שלי לא באופנה. שמתי לב שהיא גם הופתעה שהיא נראתה צעירה יותר. ואז היא הסתכלה על הטלפון שלה כאילו זה זבל." שאנון הסבירה לי. כל מה שהיא אמרה זה עתה לא הגיוני וזה הצביע רק על דבר אחד לאחר שיקול דעת מדוקדק, "את חושבת שהיא נסעה לעתיד וחזרה?" שאלתי את שאנון, אך לפני שהיא יכלה לענות, שמעתי חרחור צחוק מאחורי. "אל תהיה הוזה, אריק. דברים כאלה לא קורים. לא ראיתי מישהו שיש לו את הכוח לעשות את זה," אמי, דבורה, אמרה מאחור ואז הלכה לעמוד לפני שאנון ואני. "אם לא ראית מישהו עושה את זה, זה לא אומר שזה לא יכול לקרות, אמא," אמרתי בחדות בזמן שעיניה של שאנון נעו ממני לאמי. "גם אם זה יקרה, אני לא חושבת שאייברי תוכל לעשות דבר כזה?" המילים של אמי גרמו לי לקמט קלות את מצחי. "היא לא כל כך גרועה, אמא. בכל מקרה, דיברת עם אבא על טקס ההזדווגות? מתי זה קורה?" שאלתי, להוט לקבל את אייברי כבת זוגי. שאנון מצד שני הייתה עם קמט עמוק על פניה ברגע שהיא שמעה את המילים שלי. יכולתי להבין איך היא הרגישה בידיעה שאני אזדווג עם אייברי בקרוב. "תהיה בטוח, בני. בעוד יומיים, שניכם תזדווגו. האלפא נתן את מילתו והוא רק צריך לתקשר את זה לאייברי," שמעתי את אמי אומרת לי. היא אז טפחה על כתפי בזמן שלא יכולתי לשלוט בחיוך השמח על פניי. כבר יכולתי לראות את החלומות והמטרות שלי מתגלים לנגד עיניי. "אנחנו צריכים לעשות הכנות לטקס ההזדווגות, אמא," אמרתי בשמחה, אך אז הופרעתי מצחוק מרומם של אמי. "אתה כל כך להוט, אריק. שניכם יכולים להיכנס עכשיו, ואתה צריך לדאוג ששאנון תהיה נוחה," אמי אמרה ואז המשיכה, "אני צריכה לדבר עם הלונה על כל מה שיידרש לטקס ההזדווגות." אמי עמדה להסתובב וללכת לחפש את הלונה כש אבי נכנס. "זה לא יהיה נחוץ, דבורה. אריק, אתה צריך לעבוד לקראת מערכת היחסים שלך עם אייברי במקום זאת. זה מראה שאתה ממש חסר בתחום הזה." כשאמר את המילים האלה, עיניו ריצדו לעבר שאנון שעמדה קצת קרוב מדי אליי. נאנחתי בידיעה שאבי לא אהב את מה שהוא ראה. "למה הכנות לטקס ההזדווגות לא נחוצות? אני לא רוצה שהבן שלי יעשה משהו כזה באווירה לא חיה ופשוטה. כמו כן, הלונה תשמח לקשט בצורה מוגזמת לאירוע, אז זה צריך להיות נחוץ," אמי ניסתה להתווכח. "יש סיבה מאחורי מה שאמרת זה עתה?" אמי שאלה. שאנון ואני חיכינו בקוצר רוח לתשובתו של אבי. המילים שלו לא היו הגיוניות לי. אבל אז עיניו של אבי ריצדו לעבר שאנון שוב וידעתי שהוא לא נוח בנוכחותה. היה ברור שיש לו דברים אחרים לומר אבל הוא היה סקפטי לגבי אמירתם לפני שאנון. עם זאת, שאנון מיהרה להבחין, והיא הציעה להתרחק משם. באנחה עמוקה, הנהנתי לה באישור. אהבתי שהיא הצליחה לקלוט את הרמז לעזוב. בזמן שעדיין עמדנו לפני חדריו של הבטא, מחכים לתשובתו של אבי לשאלותינו ולדאגותינו הברורות, גבותיו של אבי החלו להיות חמורות. "קרה משהו?" אמי לא יכלה שלא לשאול בקוצר רוח. מהבעת הפנים של אבי, היא ידעה שמשהו בהחלט לא בסדר. משהו שלא קשור להכנות לטקס. "אייברי סירבה לא להזדווג בעוד יומיים. יש לה את תמיכתו של האלפא," אבי הצהיר. מוחי הסתחרר בהלם ובאכזבה. החלומות והמטרות שלי שהחלו להתגלות החלו להתקפל. אבל אז באותו הזמן, שמענו אנחה וראשינו הצליפו לצד. זו הייתה שאנון שהסתתרה!