"אאהה..." נאנקתי בהלם ממה שקרה זה עתה. "אייברי, מה קרה עכשיו?" שמעתי את אריק צועק, ובמקביל שמעתי את שאנון מייללת מכאבים. "לא עשיתי כלום. מה קורה שם?" שאלתי בקול רם, כשאני עדיין המומה ממה שקרה זה עתה. "מה עשית, אייברי?" שמעתי את אריק צועק. הוא עדיין ניסה להלום בדלת כדי לפתוח אותה, אך היא עדיין לא זזה. עם הכוח הלא אנושי שלו, היה קל לפתוח דלת. "תפתחי את הדלת, אייברי." הפעם זה לא היה הקול של אריק, אלא של אבי. לא היססתי לפני שרצתי לעבר הדלת. ציפיתי שהיא לא תיפתח, כי הדלת נראתה סגורה היטב. אבל אז, ברגע שהנחתי את ידי על הידית וסובבתי אותה, הדלת נפתחה בנקישה. נאנחתי בקול רם, ואבי שם לב לקול. "את בסדר, אייברי?" שמעתי אותו שואל, כשדאגה ניכרת בקולו. "כן, אני בסדר." הטון שלי היה קצת רועד, בידיעה מה שקרה זה עתה. מיד יצאתי מהחדר כדי לפגוש את אבי. "אני בסדר, אבא." חזרתי על דבריי. יכולתי לראות את אריק בוהה בי בחשאי, אבל אז הבעתו השתנתה לפתע כשפניתי אליו ישירות. "אייברי..." שמעתי את הטון המעצבן של שאנון, שגרם לי להסתובב ולהסתכל עליה. עיניי התרחבו מעט, כשקלטתי את מצב ידה. ידה דיממה בשפע, והיא החלימה לאט, אבל אז יכולת הריפוי שלה לא הייתה מהירה כמו שלי. "תראי מה גרמת לי, אייברי." הקול של שאנון היה מעצבן באופן בלתי נסבל באוזניי, אבל אז הייתי סקרנית לגבי מה שגרמתי לה. "איך זה קרה?" שאל אבי בקמט מצח. שאלתו הופנתה לכל הנוכחים. עם זאת, אריק התקדם ואז החל, "פגשתי את שאנון כאן, כשהיא מנסה להעביר את המסר שלך לאייברי. אבל היא לא הצליחה להיכנס לחדר והצעתי לעזור לה לפתוח את הדלת." "פתאום, הדלת נסגרה בפנינו כשעמדנו לפתוח את הדלת. היא ספגה את הפציעה הזו בתהליך." ההסבר של אריק כמעט גרם לי לצחוק בקול רם. "אתה רומז שאני סגרתי את הדלת בפניכם?" השלכתי את השאלה הזו לאריק, כשעיניי נעו כדי להסתכל על שאנון. לשבריר שנייה, הצלחתי לראות חיוך מרושע על פניה. היא כנראה הייתה שמחה שאריק הגן עליה בעקיפין. "לא, אייברי. רק חשבנו שהיית צריכה להיות זהירה יותר עם האופן שבו סגרת את הדלת." הקול המעצבן של שאנון צלצל והרגשתי שאני רוצה לסתום לה את הפה. הבעת הפנים שלה תיארה את כל גווני ההתעללות. ראיתי את עיניה מביטות למעלה אל אבי, כדי להציג עד כמה היא קופחה. נימקתי לעצמי שהיא כנראה רצתה שאבי יצדד בה. "אני מצטער, שאנון." אבי התחיל ושאנון לא הצליחה להסתיר את השמחה בעיניה. מבטה חלף לעברי בחיוך, אבל ידעתי שאבי לא סיים, היה לו עוד מה לומר. "אבל אז, אם אייברי לא רצתה להיפתח, היית צריכה להניח לה. היא מחליטה אם היא רוצה לראות מישהו או לא." סיכם אבי ופניה של שאנון נפלו בעוד שלאריק היה קמט מצח גדול על פניו. "אבל..." שמעתי את שאנון אומרת, מנסה להפריך את דברי אבי, אך הוא קטע אותה בחדות בהרמת ידו. "רוצי לטפל בעצמך." אמר אבי לשאנון ואז פנה אליי, "בואי ניכנס, אייברי. אני צריך קצת זמן איתך." הוא אמר והנהנתי. לרגע, הצלחתי לראות את המבט המאוכזב שהוא ירה לעבר אריק. ובכן, הגישה של אריק הייתה מאכזבת. הוא אפילו לא הצליח לשמור על ההצגה שלו בפני אבי. "כן, אבא." עניתי, מסתובבת ללכת לכיוון חדר העבודה של אבי. אפילו לא חסכתי מבט לאריק ולשאנון. במעמקי מוחי, הייתי שמחה ששאנון ספגה את הפציעה הזו. ברגע שנכנסתי לחדר העבודה של אבי, קיבלתי עמדה רצינית. ידעתי שאני עומדת לקבל נזיפה. למרות ששמחתי שהוא לא גרם לי להתנצל בפני שאנון, הוא גם צידד בי. יושב מאחורי שולחנו, "את יודעת שהיית צריכה להתנצל בפניה." אבי התחיל והנהנתי בראשי במבוכה. "אבל אז, לא באשמתך שהם ניסו לפלוש לפרטיות שלך. רק תיזהרי, בפעם הבאה." "כן, אבא." עניתי בחיוך על פניי. העובדה שלא הפרכתי אף אחד מההסברים של אריק גרמה לאבי לקבוע שזה מה שקרה. "די לדברים לא חשובים, מה את חושבת על הכרזה על אריק כבן זוגך בעוד יומיים? כנראה, מסיבת יום ההולדת הייתה אסון. אני מצטער על זה." אבי עיווה את פניו. "אתה לא צריך להתנצל אבא. הבנתי מצוין שזה היה מצב בלתי צפוי." אמרתי. "אני גם מצטערת שעזבתי את האולם בפתאומיות. הייתי צריכה להישאר כדי לדאוג לחברי הלהקה." הרגשתי ממש אשמה לגבי זה. "אני מבין, אייברי. טוב שאת יודעת מה את צריכה לעשות." אמר אבי, ושתק לרגע. מבטו החודר עלי. ידעתי שהוא מחכה לתגובתי להכריז על אריק כבן זוגי. "אני לא חושבת שאני רוצה לעשות את זה בקרוב, אבא. אני רוצה להכיר את אריק קודם." לא סיפרתי לאבי שהזאבה שלי לא מגיבה אליו. זה יאכזב ויעצבן את אבי עד בלי די. כולם חשבו שרק אריק כשיר לשלוט לצידי, בעתיד. "הממ..." אבי נאנק, קמט מצח החל לקלקל את פניו. אנחתו ושתיקתו של אבי השליכו אותי לבריכת מתח. התפללתי לאלת הירח שהוא יסכים לדבריי. "את חושבת שהוא לא מתאים לך?" הוא שאל אותי והתפתיתי לצרוח כן גדול. "עדיין אין לי את התשובה הזו. אבל אני אוודא לפעול לטובת הלהקה." אמרתי, בידיעה שמילותיי רומזות שאני יודעת מה אריק ושאנון מסתירים. אבי הנהן באישור, "את צריכה לחזור." הוא פיטר אותי. "תודה, אבא." אמרתי, רצה לעברו כדי לתת לו נשיקה מהירה על לחייו. ואז הוא צחק קלות. "את צריכה להפסיק להתנהג כמו ילדה, את בת 18 עכשיו." הוא אמר לי, אוחז בידי. "אבל אז, אני תמיד אהיה התינוקת שלך." אמרתי לו. "אהה... יש לי משהו בשבילך." הוא אמר, נזכר לפתע במשהו. לבי קפץ בשמחה למשמע דבריו. שמחתי שלא סתם עזבתי את חדר העבודה ובחרתי לתת לו נשיקה מהירה. "הנה." הוא אמר לי בחיוך על פניו. "זו מתנת יום ההולדת שלך. יום הולדת שמח, אייברי." הוא איחל וכמעט בכיתי. קופסת המתנה הייתה עטופה בשכבות ושכבות של עטיפות ותהיתי מה יש בפנים. "תודה, אבא." אמרתי לו וחיבקתי אותו חזק. כעבור כמה דקות, הייתי מחוץ לחדר העבודה, צועדת במורד המסדרון לחדר השינה שלי. עדיין הייתי צריכה למצוא תשובות למאורעות המוזרים שקרו. חשבתי שהסערה היא רק מחשבה חולפת ואז קרה המופע עם הדלת. הגעתי לדלת שלי ופתאום ריח מפתה הציף את נחירי ואני לא יכולתי שלא לשאוף עמוק. קירה החלה לגרד את קשר הנשמה שלנו בהתרגשות. "בן זוג! בן זוג! בן זוג!" קולה הזאב שלה צלצל במוחי. כן, היה ברור שזנדר היה מעבר לפינה. "היי, אייברי. את פצועה?" שמעתי את קולו של זנדר מאחור. גופי הסתובב בחדות להסתכל עליו. נשמתי נשימה עמוקה כשקלטתי את המראה שלו, הוא היה כמו משב רוח רענן. שיערו היה מבולגן, והרגשתי שאני רוצה להניח את ידי עליו כדי לדעת כמה הוא רך. "את פצועה?" שמעתי אותו שואל שוב, כשהמחשבות שלי נקטעו בגסות. "למה שאפצע?" שאלתי אותו בקמט מצח על פניי. "אהמ, שמעתי קצת על מה שקרה עם שאנון ואריק. אני ממש מודאג לגביך." הוא אמר לי ולא הצלחתי לזהות שום רמז לשקר בדבריו. "כן, משהו קרה עם שאנון." עניתי אבל אז פתאום עלתה בי ההכרה. "חכה רגע, איך הגעת לכאן? האזור הזה מוגבל בפני חברי להקה אחרים." אמרתי לו בקמט מצח על פניי. "אני-אני הייתי..." הוא החל להסביר אבל אז פתאום שמענו צעדים מגיעים מהצד השני של המסדרון. אסור לאף אחד לראות אותנו ביחד באזור מוגבל! מהרתי לפתוח את הדלת שלי ולגרור את זנדר פנימה, ואז טרקתי את הדלת בחוזקה.