סגרתי את הדלת מאחורי, השעה הייתה בערך ארבע בבוקר כשחזרתי לאחוזה. עזבתי את הזירה בסביבות שלוש ופספסתי את ההודעות מהאחים שלי. יורי נחת וכנראה שהם כבר דיברו על האיטלקים. לא ידעתי אם רוסריה סיפקה להם מידע כלשהו. או אם הם בכלל טרחו לשאול. אני בטוח שהם היו מודאגים יותר מכיסוי הגבול של השטח שלנו. בשקט עליתי למשרד שלי, מזגתי לעצמי ויסקי נקי ובקושי התיישבתי כשהדלת שלי נטרקה בחוזקה. קמיליה רתחה מזעם כשהיא טרקה את הדלת גם מאחוריה. "מה לעזאזל חשבת לעצמך? פשוט עזבת, בלי מידע על איפה היית או מתי תחזור. האיטלקים על הזנב שלנו ואתה מחליט פשוט לזיין את השכל?" לגמתי מהמשקה שלי כשהיא רעדה. "אני בטוח שלב עקב אחרי הטלפון שלי." "זירות קרבות? באמת מארק? אתה בן שלושים ותשע. שנה הבאה אתה תהיה בן ארבעים ואתה חושב שזה בסדר ללכת להילחם עם הצעירים שיש להם משהו להוכיח?" נחרתי ונענעתי בראשי. "בטח שלא היה להם מה להוכיח אתמול בלילה. הם היו חלשים. הרגתי בטעות שניים, אבל ג'וליאן וריידר עשו עליי כל כך הרבה כסף שאני לא חושב שזה הפריע להם." העברתי את משקלי ושלפתי גליל של מאות דולרים מהכיס שלי והשלכתי אותו על השולחן שלי. קמיליה אפילו לא הציצה בו. היא עקפה את השולחן ותפסה את הידיים שלי. הן דיממו, היו חבולות והייתי די בטוח ששברו לי כמה פרקים, אבל זה הרגיש טוב להוציא הכל. נעלמה לרגע, היא יצאה מהשירותים עם ערכת העזרה הראשונה הקטנה שהחזקתי שם. המיקוד שלה היה בניקוי הפרקים שלי כשהיא בהתה בידיים שלי. "יורי לא יודע מה לעשות איתה. נהרוג אותה, נתחיל מלחמה. נשלח אותה החוצה ונתפס, נתחיל מלחמה. אם במקרה היא תצא בלי שהם ידעו שהיינו מעורבים, היא תמות." משכתי בכתפי. "זה מה שהיא רוצה. היא רוצה למות. היא פשוט לא רוצה שזה יהיה בידיים של האיטלקים. אני לא ממש חושב שתהיה לה ברירה בעניין אם אנחנו רוצים להימנע ממלחמה." קמיליה שתקה זמן מה בזמן שהיא עבדה. כמה תחבושות מאוחר יותר, היא החליפה ידיים. "אתה יודע שהיו לה שלוש הפלות." בלעתי בקושי והסתכלתי על הפנים החמורות של אחותי. "המשפחה הזאת דפוקה. הילדה שבורה לגמרי, הגוף שלה כל כך מוכה שאני מופתעת שהיא חיה כל כך הרבה זמן. לא רק עם המקרה הזה אלא עם כל אחד מהם. חלק מהצלקות שלה..." היא השתתקה כשהניחה תחבושת על גב ידי. "להרוג אותה נראה כמעט כמו רחמים." עיני אחותי פגשו את שלי וידעתי שהיא מסכימה. היא לעולם לא הייתה משמיעה את זה בקול רם. כל ה-MO שלה היה להציל אנשים. להציל כמה שיותר ולנסות לשמור על הנזק הנלווה נמוך. אסור לפגוע בחפים מפשע, ואנחנו צריכים להיזהר בעצמנו. מה שנעשה לרוסריה היה יותר ממה שאחותי יכלה למחוק. "חייב להיות משהו שאנחנו יכולים לעשות." היא מלמלה כשהניחה את ידי בחזרה על השולחן. הסתכלה עליי, עיניה היו מלאות בדמעות. לא זכרתי מתי היא בכתה לאחרונה. אולי כשאבינו מת לפני שבע עשרה שנים. "האם באמת אין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות?" היא שאלה אותי הפעם. "תן לי לדבר עם האחים שלי ונראה." היא הנהנה בשקט. הקול שלה היה הולך לאיבוד על יורי, לב וקזמר. יורי לא היה רק יורק את דמותו של אבינו אלא חתוך מאותו הבד. קשוח אבל הוגן; דורש כבוד וכוח לגבות אותו. קזמר היה ספוג בעובדות. אם לא היה אישור או תועלת למה שאמרת, זה נדחה. האמת שהופתעתי כשהוא הביא הביתה אישה, אבל התברר שהיא מדענית מוח והם היו באותו ראש. למרבה המזל, הילדים שלהם לא נראו כל כך ישרים, אבל אפשר היה לדעת את השפעת ההורים שלהם בצורה שבה הם דיברו. לב היה ההאקר. לא היה אכפת לו הרבה מהעולם שמחוץ למחשב. לב גם ניהל את הצד האבטחתי של העסקים הלגיטימיים יותר שלנו. כמוני, הוא רק טבל בצד הבראטווה כשיורי ביקש ממנו. אחרת, הוא התמקד בעסקים שהיו מעל המים. אני, לעומת זאת, בסופו של דבר הייתי יותר רחום מכל שלושת האחים שלי ביחד. שיפדו אותי כמה פעמים, וזה הקשה אותי במהלך השנים, אבל עדיין היה לי לב. לא משהו שהאחים שלי יכלו לומר בקלות. עדיין היה חלק טוב מאבי בי. לא ממצמץ מול מוות או עינויים, אבל היו לי יותר מאמא שלי מאשר האחים שלי. נראה שאחותי הצעירה ואני דומים לה יותר. ברוניה, לעומת זאת, הייתה חזרה במוסקבה. היא התחתנה עם אחד מהבראטווה הרוסיים היריבים שלנו והכניסה אותם תחת חסות הבראטווה של ברנוב. התברר שהיא אהבה את ולדימיר. אבינו לא היה יכול לתת לה להינשא לאיש אם היא לא הייתה, גם אם זה היה לטובתנו. היה לו מקום חם לברוניה ולליבה הרחום. איתי, היה צריך להכות את החמלה החוצה ממני. "מארק..." ליטפתי את לחייה של אחותי בידי. "נראה. יורי לא יסכן את המשפחה, את יודעת את זה." היא הנהנה ונסוגה מהשולחן שלי. "תלך לישון קצת. הוראות רופא." הצדעתי לה במהירות, צפיתי כשהיא עזבה את המשרד שלי. קמתי ושכבתי על הספה שהייתה צמודה לקיר המשרד שלי. עצמתי את עיני לרגע, חשבתי שאקבל שעת שינה לפני שכל הבית יתעורר בחמש. "מארק!" התעוררתי מהספה, יורי צועק עליי מהדלת שלי. מצמצתי את הערפל מהשינה, הסתכלתי על השעון שלי. השעה הייתה אחרי שש. קיללתי, הורדתי את רגליי לרצפה ושפשפתי את הפנים שלי כמה פעמים. "מתי לעזאזל הגעת?" נאנחתי. "ארבע." עבר זמן מה מאז שהרגשתי כל כך זקן. הגוף שלי כאב, השרירים שלי הרגישו מתוחים, והידיים שלי כאבו. "מה אתה, בן עשרים ואחת? מה לעזאזל? לב אמר שהיית בזירות!" משכתי בכתפי, קמתי והתמתחתי. נשמעתי כמו שקית צ'יפס ארורה. נראה שכל המפרקים והעצמות שלי נסדקו בבת אחת. יורי לעג לי, אבל הצליח לעצור את עצמו מלומר לי שאני זקן. כנראה בגלל שיכולתי לירות בו חזרה על כך שהוא הבכור. "הייתי צריך לשחרר קצת קיטור. זה היה או זה או להתחיל לירות באנשים." סדקתי את הצוואר שלי פעמיים. "ולא היו מספיק אנשים מקובצים כדי שזה ירגיש מספק. למרות ש... אם הייתי יודע איפה פאולו..." המחשבה ריגשה אותי למחוק את החרא הזה מהכוכב. יורי לחץ בלשונו. "ישו, מארק, מה נכנס בך?" משכתי בכתפי, חזרתי לשולחן שלי והסתכלתי על הטלפון שלי. שבע עשרה מיילים, ארבע הודעות טקסט, שמונה שיחות טלפון, וטון התראות מערוץ החדשות שעקבתי אחריו. סקרתי אותו, לא ראיתי משהו גדול, והפניתי את תשומת לבי בחזרה ליורי. "מה התוכנית, וור?" הוא גלגל את עיניו, שנא כשקראתי לו בתואר שלו. "אנחנו צריכים לדבר על הזייצ'יק האיטלקית." ארנבת לא תהיה המילה שאני אתאר את רוסריה, אבל לא תיקנתי את אחי. הוא כנראה לא דיבר איתה, לא הסתכל לה בעיניים כשהיא אמרה לו שהערך שלה הוא אפס. היו לי צלקות משלי, אבל הן לא היו גרועות כמו שלה. כן, הן היו גם מאבא שלי, אבל לקחתי אותן כי האמנתי במה שהרגשתי שנכון. הוא לא האמין ושילמתי את המחיר. מחיר שתמיד הייתי מוכן לשלם. זה היה לפני שנים רבות מאוד עכשיו. "האם רצית להכניס את לב וקזמר לכאן או שניפגש במשרד שלך?" "שלי. אני רוצה שזה יהיה רשמי." הנהנתי ונכנסתי במהירות לשירותים, ריססתי גם בושם וגם דאודורנט לפני ששטפתי את הפנים שלי וניסיתי להיראות כאילו אני לא שייך לשישה מטרים מתחת לאדמה. יצאתי החוצה, יורי כבר עזב וכנראה היה במשרד שלו. סגרתי את דלת המשרד שלי, עליתי במדרגות למשרד הגדול שהיה עבור הוור. לב כבר היה שם, ראשו קבור עמוק במחשב נייד ואני בטוח שזה הרגיש טוב מאז שהוא היה עמוק בחרא של תינוקות במשך שבועיים. אשתו, שיינה, עברה ניתוח קיסרי והתאוששה מהניתוח. מה שאומר שהוא היה בתפקיד תינוק. כנראה, היא הרגישה יותר טוב עכשיו, והוא יכול היה להתגנב מדי פעם. היא הייתה הסיבה שהיו לנו קשרים טובים כל כך עם האירים. נפלתי על כורסת הטרקלין הגדולה בפינה הרחוקה. נשענתי לאחור, הנחתי את ראשי על גב המושב ועצמתי את עיני.