"תתעורר, מארק. אני לא כל כך מאחר." קזמר נכנס, סוגר את הדלת אחריו. נענעתי בראשי, פקחתי את עיני כדי לראות אותו מתיישב על הספה הקטנה בצד השני של החדר. כמובן, יורי ישב מאחורי שולחנו, אצבעותיו שזורות זו בזו כשהמרפקים שלו נשענים על המהגוני הכהה. "אז כרגע, יש לנו נסיכה איטלקייה בחדר האורחים שלנו." תיקנתי את דבריו. "נסיכה איטלקייה לא רצויה." קזמר נחר. "נסיכה מתה." יורי לא התייחס לאף אחד מאיתנו. "אני לא אתן למלחמה עם האיטלקים. הספרדים תקועים לנו בתחת וממה שאני מבין, הם צידדו באיטלקים. ההבנה ההדדית שלנו עם הקולומביאנים לא מספיקה כדי לגרום להם לעמוד במילה שלהם. לא עד שדמיאן ורמונה יתחתנו רשמית." כולנו המהמנו בהסכמה. לב הרים את מבטו מהמחשב שלו. "אז, אנחנו לוקחים רכב לא מסומן, זורקים אותה לשטח של האיטלקים ונותנים להם לטפל בנסיכה שלהם." "הם יהרגו אותה." קזמר הסתכל עלי כשאמר את זה. גם יורי הסתכל עלי. "אתה לא מסכים, בראט?" שפתיי נמתחו בקו דק. "זה לא שאני לא מסכים. כמוך, אני לא רוצה מלחמה עם האיטלקים. לא עדיין בכל אופן. אבל לתת לסבולוץ' הזה את מה שהוא רוצה פשוט לא מסתדר לי." לב צחקק. "טוב, זה נכון. הוא ממזר ומסירתה נראית כמו הזדמנות מבוזבזת. אבל שוב, אם אנחנו רוצים להימנע ממלחמה..." כאן הסתובבתי בראש שלי כל הלילה. לא היה פתרון אמיתי לנושא הזה. הכל הסתיים במותה או במלחמה עם האיטלקים. חשבתי על זה כל כך חזק שחלמתי עליה. עיניה השחורות חודרות לתוכי. מסוגלות לראות אותי, לקרוא אותי, להרוס אותי כשכל מה שיכולתי לראות בחזרה היה כלום. זה היה מטריד בלשון המעטה. "אלא אם כן..." הקשבתי לדבריו של יורי כשהוא נשען לאחור בכיסאו. הוא הרים את רגלו להניח על ברכו השנייה, שפשף את זקנו בידו השנייה. אשתו אהבה את זה, אבל זה היה סוד שמור בין אחים שהוא שנא שיער פנים. משהו שהופתענו שאשתו הצליחה לגרום לו לעשות. היא הייתה סופת אש, ונהניתי לראות אותה שוברת אותו על ברכיו כשנישאו לראשונה. יכולת לראות את הגלגלים מסתובבים בראשו. יורי היה מציג כל זווית, כל תרחיש שהוא יכול לחשוב עליו, כשהוא מחליט אם ראוי להשמיע. אחרי כמה דקות, עיניו חזרו אלי. "אתה בטוח שאתה רוצה להציל את הזאיצ'יק?" הוא ידע שאני זה שרוצה להציל אותה. לאחים שלי לא היה אכפת למסור אותה. הם לא ראו את הילדה הקטנה השבורה על רצפת התא. הם לא שמעו את הריקנות של דבריה כשהיא העריכה את עצמה. במבט עליהם עכשיו, הם גם לא הרגישו את הריקנות שהייתה בעיניה. כן, רציתי להציל אותה. לא רק מאביה, אלא מהצללים שנצמדו אליה. הייתי מתקן. זה מה שעשיתי הכי טוב; גם בבראטווה וגם בחיי שלי. אנשים שבורים היו המומחיות שלי, שם החמלה שלי שלטה מעל הכל. זה לא עזר שהיא הזכירה לי את נטשה ונכשלתי בה בדיוק כמו שנכשלתי באלקסיי. "אם זה לא מסכן את המשפחה." כמה שרציתי לעזור לה, אמרתי לקמיליה את האמת אתמול בלילה. אני לא אסכן את המשפחה שלנו. עשיתי מספיק בכך שהכנסתי אותה לבית שלנו. "אתה יכול להתחתן איתה." האוויר נשאב מכל החדר. לב הרים את מבטו מהמחשב שלו, פיו פעור. גם לקזמר היה מראה דומה, אבל לשלו היה רמז לגועל מאחוריו. "היא בת תשע עשרה. מארק יהיה בן ארבעים בשנה הבאה. הפרש של עשרים שנה? יורי, זה מטורף. אתה לא יכול להיות רציני." יורי משך בכתפיו. "זה לא הראשון. אני מתכוון, פרננדו היה בן שבעים כשהוא התחתן עם בת השלושים הזו." לב נבח בצחוק. "כלבה חופרת זהב זה מה שהיא הייתה." "נכון, אבל אנחנו יודעים שהנסיכה הזו לא. לא רק שזה יציל את חייה, אלא שאז נהיה קשורים בנישואין לאיטלקים. זה יהיה סטירת לחי לקרלו. פתאום, יהיה קשר אלינו שהמשפחות האחרות יכירו בו בדם. למרות שהוא אולי לא יסכים וירצה להרוג את בתו, אבל המשפחות האחרות לא יאפשרו זאת. במיוחד אם היא תתחתן למשפחה שלנו." יורי לא טעה. זו הייתה הזדמנות אמיתית לדפוק את הסבולוץ' תוך ניצול המצב ואילץ את האיטלקים על ברכיהם. על ברכיהם לפנינו זה מה שרצינו מאז לפני תקופת אבינו. מכל האחים שלי, הייתי היחיד לא נשוי ולא היה לי חשק להתחתן או להביא ילדים. עבדתי עבור המשפחה שלי ועבור החברות שלנו. לפני זמן רב, אהבתי אישה, אבל היא שברה את ליבי, והתקשיתי להתאושש. עד שהמשכתי הלאה והכאב לא היה אלא צלקת על ליבי, הייתי מקובע מדי בדרכי לחשוב על פתיחת עצמי למישהו אחר. מעולם לא היה זמן שהייתי צריך להתחתן, גם לא בשבילי או בשביל הבראטווה. אז לא עשיתי את זה. הייתי גם מבוגר ממנה בעשרים שנה. היא הייתה צעירה והיו לה כל החיים... תהליך המחשבה שלי נעצר, כשראיתי את עיניה שוב במוחי. אבל לא היה לה. היא מתה ברגע שהיא יצאה מהבית הזה. לעזאזל, היא יכולה להיות מתה בתוך הבית הזה גם כן. באותה מידה יכולנו לזרוק אותה מתה כמו שאנחנו יכולים בחיים. הנעורים שלה נלקחו ממנה כבר. קמיליה אמרה שהיו לה כבר שלוש הפלות. משפחה שלא רק שלא הגנה עליה אלא גרמה לנזק הרב ביותר היה מחליא לחשוב עליו. לא נשאר ממנה כלום אלא אולי המחשבה הבודדת לשים כדור בין עיניו של אביה. לרוזריה לא היה כלום ואף אחד. נישואין לי הציעו לה הגנה ומקום בטוח אם היא אי פעם תאמין שלא אפגע בה. זה גם עזר שאביה יהיה זועם על הקשר איתנו. "אתה לא יכול ברצינות לחשוב על זה, מארק. תראה, אני לא מתכוון לקרוא לך סוטה, אבל אם אתה רוצה מישהי צעירה, אנחנו יכולים להשיג מישהי מהמועדונים..." לב הסתכל עלי בחצי חוסר אמון וחצי הלם. "תתן לי לדבר איתה קודם, וור?" חזרתי להכיר ביורי כראש המשפחה שלנו. לא בשבילי אלא למען האחים שלי. אם יורי השמיע את דעתו, זה אומר שהוא חשב שזה עשוי להועיל למשפחה שלנו. היו לי הסתייגויות משלי, כאלה שכללו שאף פעם לא אוכל לאהוב אותה ולהרגיש כאילו אני לוכד אותה. אבל אם אדבר איתה, אשאל את דעתה, ארגיש טוב יותר לגבי זה. יורי הנהן. "יש לך עד סוף היום. אם לא תגיע למסקנה אז נחליט אם נזרוק אותה בחיים או מתה בתעלה בין השטחים שלנו." כשקמתי, יכולתי לשמוע את האחים שלי מתווכחים עם יורי על המצב, אבל לא הקשבתי להם. היה להם קשה יותר להבין שבתור וור, נשבענו את נאמנותנו לו. נשבענו אותו כמנהיג שלנו וראשנו. היינו משפחה ואחים בדם, אבל יורי תמיד יהיה מעלינו. הוא תמיד יוכל לדרוש מאיתנו לכרוע ברך ונצטרך להתכופף. להתווכח איתו היה בזבוז זמן ואחד שלא התכוונתי לעשות. אם הוא היה מצווה עלי להתחתן איתה שם, הייתי אומר כן בלי לחשוב פעמיים. למרות שזה יכול להועיל לנו, זה לא הספיק במוחו של יורי שזה כן מוחלט. מה שאפשר לי קצת מרחב תמרון לדבר עם רוזריה. קמיליה ישבה איתה כשנכנסתי. הן דיברו בשקט אבל זה נשמע כאילו הן מדברות על דברים חסרי משמעות כמו אופנה או מגזינים או משהו. אחותי קמה ורוזריה תפסה את מבטי. פניה נראו טוב יותר. פחות נפוחות ושתי עיניה היו פקוחות עכשיו. זה עדיין היה בצבע רציני אבל לא הרגשתי שאני מצטמרר בכל פעם שהסתכלתי על פניה. חשבתי שאולי קצת זמן לדבר על דברים טיפשיים של בנות היה מחזיר איזה אור בעיניה, אבל זה לא קרה. הן היו עמומות, חסרות רגש וחלולות כמו שהיו. זה היה מראה ארורה של החלום שלי. "אני צריך לדבר עם מיס ברנרדי. לבד." הוספתי את המילה האחרונה כשאחותי התחילה לפתוח את פיה. היה קל מדי לקרוא אותה. היא נאנחה והעבירה את ידה על רגלה של רוזאריו לפני שבהתה בי בזעם כשיצאה. הדלת נטרקה ונענעתי בראשי.