אלכסיי עשה פרסה ויצא במהירות מהרכב, פתח לי את הדלת. הנחתי את המסכנה על המושב האחורי והתלבטתי אם לחגור אותה. סביר להניח שזה יגרום יותר נזק מתועלת, אז השארתי אותה שרועה על המושב האחורי. נכנסתי שוב למושב הנוסע, ואלכסיי קפץ חזרה למושב הנהג. הוא הציץ לאחור, קימט את פניו וחזר להסתכל על הכביש. "מהר אבל בעדינות." "אני יודע, אני יודע." הוא יצא מהסמטה ופנה לכביש הראשי. האחוזה הייתה בערך באותו מרחק מאיפה שהיינו עכשיו כמו המחסן שממנו באנו. רק בכיוון ההפוך. גרוע מכך, זה היה דרך החלק המרכזי של העיר. התנועה הייתה סיוט, אבל פשוט היינו צריכים לסבול את זה. הצצתי לאחור אל המקום שבו היא הייתה שרועה על המושב. ידיה היו תלויות מהקצה ונשמטו למטה, הכתמים הסגולים והאדומים החולניים, שרק דם קלקל אותם, היו כמעט יותר טובים להסתכל עליהם מאשר על שורשי כף היד הרפויים שהתנועעו בזמן שהמכונית נעה. קיללתי בשקט, והחזרתי את מבטי לכביש. "מארק, מה אתה חושב?" אלכסיי בהה בדריכות בתנועה שלפניו, פניו מכווצות בהבעה קודרת. "אני לא אדע כלום עד שהיא תתעורר. כרגע, היא בגדר נעלם." ושנאתי דברים לא ידועים. התעסקתי בעובדות, לא ב"מה אם". זה היה התפקיד של יורי. הוא המה אבל לא אמר דבר נוסף. הנסיעה, אפילו עם הנהיגה של אלכסיי, ארכה שלוש שעות עד שהגענו לכיכר של האחוזה. זה היה בית אחוזה ענק וראוותני. היו בו חמישה עשר חדרי שינה, עוד יותר חדרי אמבטיה, עם מספר מגוחך של משרדים וחדרי בילוי שהשתרעו על פני שלוש הקומות. כנראה שלמשפחה אחת, זה היה מגוחך. עם זאת, יורי, קזמר ולב בתוספת משפחותיהם, אמא שלנו ואני גרנו בבית הזה. היו גם כמה מבנים נפרדים למגורי השומרים והמשרתות. הבית תמיד היה עסוק ומעולם לא הרגיש את גודלו. לפעמים אפילו הרגיש כאילו אין מספיק מקום. קפצתי החוצה ברגע שאלכסיי העביר להילוך חניה, ושמחתי שהב.מ.וו של אחיותיי כבר חונה מלפנים. הושטתי יד פנימה והרמתי בזהירות את הילדה. ראשה נשמט על חזי, וראיתי תנועה קלה ביותר של חולצתי בזמן שנשמה. חייבים להגיד משהו על כך שהיא עדיין בחיים בהתחשב בכמה שעות עברו. הדלת נפתחה עוד לפני שהגענו למדרגות ואחותי הבכורה עמדה בפתח עם ידיים שלובות. פניה היו מתוחות, כועסות, אבל ברגע שעיניה נפלו על הדבר הקטן בזרועותיי, זה נשטף. לא פאניקה, אחותי אף פעם לא נכנסה לפאניקה, אבל דחיפות הבזיקה על פניה. "פאק, מארק. לא אמרת שזה כל כך גרוע. מהר. אני שמחה שהקמתי בחדר הפנוי." עקבתי אחריה במעלה המדרגות ובמורד המסדרון לאחד מחדרי האורחים ששמרנו. כשפתחה את הדלת, ראיתי את הציוד שלה מונח על המיטה ומסביב לה. הנחתי את הילדה בעדינות, קמיליה הזיזה אותי הצידה עם הירך שלה. אלכסיי לא התכוון לעקוב, והנחתי שהוא ייעלם לחדרו שלו. כנראה לבקבוק של כל מה שהיה בהישג יד כשהוא הולך. צעדתי אחורה, ונשענתי על השידה עם ידיים שלובות על חזי. קמיליה מיהרה לשים עירוי. אחר כך, היא הוציאה פנס והרימה את עפעפיה של הילדה. היא הבזיקה אותו כמה פעמים בעין אחת ואז בעין אחרת. "נראה שהיא סבלה מזעזוע מוח, אבל בוא נקווה שזה לא גרוע כמו כל השאר." בעדינות, קמיליה לקחה את אחד מפרקי ידיה בידיה. עיני עלו כשהיא דחפה את שורש כף היד בחזרה למקומו. יכולתי לירות באיש בין העיניים בלי למצמץ, אבל עם דברים כאלה לא הסתדרתי. היא עשתה את אותו הדבר לשורש כף היד השני, אבל הרגישה את היד עצמה. "יש לה עצמות שבורות בכף ידה שאני לא חושבת שראיתי אי פעם." ידעתי שהמילים שלה לא נועדו שאענה או אתייחס. כשהיא עבדה, קמיליה אהבה לדבר לעצמה. היא אמרה שזה עזר לה להתרכז ולאבחן, אבל היא עשתה את זה עם הכל. זה היה פשוט גחמה של אחותי שהיא סירבה להכיר בה מחוץ לעבודה. "יבאט'. היא לא צריכה להיות בחיים." [פאק.] עיניה מצאו את שלי. "איפה לעזאזל מצאת אותה?" "כמו שאמרתי, חיפשתי את הבחורים. היא ידעה, עם זאת, את שם הנעורים של אמא." גבותיה של קמיליה התרוממו כשהיא הסתכלה בחזרה על הילדה. "כמה מעניין." בהיתי באחותי כשהיא בהתה בילדה. "אני מרגיש שיש כאן סיפור לספר." "את לא הולכת לטפל בה יותר?" סקרן אותי חוסר הדחיפות של אחיותיי. "אני לא הולכת לבזבז אספקה אם היא תהיה מתה בעוד כמה שעות." הזדעזעתי מהטון שלה. "אני אוסיף עוד שקית לעירוי ונראה אם היא עדיין בחיים אחרי זה. אם היא כן, אז אני אטפל בכל השאר." רציתי להתווכח. הדבר המסכן הזה עבר גיהנום לפי המראה. לא ממש רציתי שהיא תמות כשביקשה מאיתנו עזרה. מצד שני, היא גם ביקשה מוות. אז אולי המוות יהיה נדיב מספיק כדי לקחת אותה. קמתי מהמשענת שלי, ויצאתי מהדלת וכמעט התנגשתי בלב. "קמיליה אמרה שהבאת ילדה." הוא הסתכל על פניי לתוך החדר. הנהנתי. "נראה לה שהילדה לא תשרוד את השעות הקרובות." עיניו הצטמצמו. "אנחנו יודעים מי היא?" "לא. הפנים שלה כל כך דפוקות שאני לא חושב שמישהו יוכל לזהות אותה." הוא המה. "למה הבאת אותה לכאן?" השאלה האמיתית שהוא שאל הייתה למה הבאתי איום פוטנציאלי לבית שבו נמצאות האחייניות והאחיינים שלי. למה הייתי מסכן את הבטיחות והמיקום שלנו בשבילה. לא עניתי לו כי בכנות, לא ידעתי. התוכנית הראשונית לא הייתה, אבל גם לא ציפיתי שילדה שבורה כל כך תהיה זו שבתא. משהו בי לא יכול היה לשאת פשוט להעביר אותה לבית חולים או לתת לה למות בסמטה. הייתי שם כשחילצנו את נטשה, אחותו הקטנה של אלכסיי. לעזאזל, אני הייתי זה שנשא אותה אל זרועותיו הממתינות. אולי סתם הקרנתי, אבל עבר זמן מאז שהייתה לי ההרגשה הזו. הבנתי שלב עדיין מחכה לתשובה שלי. "אם היא איום, אני אהרוג אותה בעצמי." אני יודע שזו לא הייתה תשובה לשאלה שלו, אבל זה היה טוב כמו מה שהוא היה הולך לקבל. עברתי אותו, וחזרתי למדרגות שלהם כדי לעלות קומה נוספת. החדר שלי היה בצד המזרחי ואחרי יום עבודה מלא, הייתי צריך מקלחת, משקה חריף וקצת שינה. - הייתי במשרד שלי, אלכסיי וארבעה מהראשים האחרים שלי נפגשו כדי לדון כיצד לטפל בצורה הטובה ביותר בפיתוח הבא של מלון ממש מחוץ לעיר כשנשמעה דפיקה בדלת. כל הראשים פנו כשאחת האחייניות שלי הציצה פנימה. גבותיי התרוממו, כולם ידעו לעולם לא להפריע לפגישות בבית. "סליחה, דוד." היא הייתה שקטה כשהיא הסתכלה סביב החדר. "דודה קם ביקשה שאביא אותך לא משנה מה. היא אמרה מלנקאיה פטיצ'קה פרוסנוס'." [היא אמרה שהציפור הקטנה התעוררה.] דופק ליבי האיץ כשבטני התכווצה. בדרך כלל, הייתי על האחיינית שלי בכל הנוגע להגייה הנכונה שלה של המילים הרוסיות. הילדה שהבאנו שרדה את השעות הבודדות שקמיליה נדרשה לטפל בה. אחרי זה, אחותי בעצם חנטה את המסכנה. במהלך שבעת הימים האחרונים, היא הפחיתה את מספר התחבושות, אבל הילדה עדיין נראתה כמו מומיה מכווצת. קמתי, שלחתי את הבחורים בנפנוף יד ועקבתי אחרי האחיינית שלי כשחזרה לאגף האורחים. צעדיי היו ארוכים ובלי אפילו להגיע לריצה קלה הצלחתי לעמוד בקצב שלה. הגעתי לדלת וליטפתי את ראשה של האחיינית שלי כשפתחתי אותה. ואכן, הילדה ישבה על המיטה. קמיליה ישבה לידה, אבל פניה הראו את התסכול שלה. עיניה של הילדה, או ליתר דיוק עין, מכיוון שאחת עדיין הייתה נפוחה, פגשו את שלי. לא הייתה הפתעה או כל סוג של רגש שעבר על פניה. למעשה, לא היה כלום בעין שלה. זה היה חסר נשמה. כדור תחתית של חושך. זה היה מראה ששלח צמרמורת בעמוד השדרה שלי. זה גם גרם לשערות בעורף שלי לעמוד. הבטן שלי אמרה לי שהילדה הזו מסוכנת. לא בגלל שום דבר פיזי אלא שהילדה הזו הייתה לא יותר מאשר קליפה, בקושי חיה. לאנשים כאלה לא היה מה להפסיד וזה הפך אותה למסוכנת. לפחות מניסיוני במהלך השנים של עבודה עבור הבראטווה. קמיליה קמה ובאה אליי. היא הניחה יד על כתפי ונשענה פנימה. "היא לא תדבר איתי, לא משנה מה אני שואלת. אני מקווה שיהיה לך יותר מזל." היא יצאה מהחדר עוד לפני שהספקתי למחות. לא רציתי להישאר לבד עם הילדה הזו, גם אם הבאתי אותה. אחרי רגע, חיזקתי את עצמי ונכנסתי למצב עבודה. אולי אני לא וור, אבל לעזאזל דרשתי ודרשתי כבוד. עמדתי בקצה המיטה, והילדה צפתה בי כשידי שלובות על חזי. "את יודעת מי אני?" היא מצמצה פעם אחת, אחר כך פעמיים. באופן מפתיע, הייתה תנועת ראש מהירה. "מי אני?"