הגענו לשם מהר יחסית לתנועה, אבל ככל שהתקרבנו, כך גברה החרדה שלי. התחלתי לגלול באימיילים, אבל לא פתחתי אותם. רק נתתי לאצבעות שלי משהו לעשות. זו הייתה אותה תחושה שהייתה לי כשחבשתי את הפצע של רוזריה על הזרוע שלה. זה לא היה צריך לקרות, והייתי צריך להיות שם כדי להגן עליה. כשעצרנו בחנייה, אלכסיי, לק ואני יצאנו מהרכב. כנראה שהיינו גורמים לראשים להסתובב, אבל היינו כאן כל כך הרבה פעמים ביחד שאפילו אני הכרת